אפרת ברזל מבקשת מהסליחה ללמד אותנו איך מבקשים אותה

לבקשת סליחה, כמו לכל דבר בחיים יש איכויות שונות.

בקשות סליחה מסוג ב' לא יהיו אפשריות השנה.

לקחתי סליחה והעמדתי אותה במרכז החדר.

היא היתה נבוכה מעט, אבל אמרתי לה שאין ברירה. אלה הם הימים החזקים שלה. כעת היא במרכז.

יש אנשים שקשה להם להוציא אותה מקרבם, ואולי אם היא תישא דברים במרחב, יהיה להם קל יותר.

לקחתי סליחה והעמדתי אותה בחלל החדר.

הקפתי אותה בחישוק כזה של שיעורי ריתמיקה של ילדות, כאלה חישוקים שלפעמים גם קונים הביתה ומלמדים איתם את הילדים לשחק הולה הופ וגם "ים יבשה".

הצבתי אותה במרכז החישוק ולא נתתי לה לצאת ממנו עד שביררתי מה קורה מימינה, מה קורה משמאלה, מי העומד.

בצד ימין של הסליחה עמדה הדמות המבקשת שיסלחו לה. זו יכולה להיות כל אחת מאיתנו.

עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר. יש לפעול מעשים.

ובצד שמאל עמדה הדמות המקבלת את הסליחה, תפקידה לסלוח.

זו יכולה להיות כל אחת מאיתנו.

והסליחה עמדה באמצע.

 בתוך החישוק.

 כטבעת.

יש פה תהליך מעגלי.

הוא התחיל בהבדלי דעות, שונות של השקפות, הוא התחיל בכבוד מנופח וידיעה דמיונית ברורה של צדקת הדרך.

וקרה מה שקרה, והטבעת עכשיו נסגרת ומבקשת לצאת במחילה.

לתת ידיים ולסגור מעגל.

 ברקע התנגנה מנגינה שעושה שלום במרומיו.

אמרתי לה,

"סליחה, הבמה שלך", ושתקתי.

זה לקח כמה שניות. סליחה הינה דבר פנימי וחבוי מאוד. מקורה בעומקי הנפש, היא יושבת ליד בת הקול של התשובה, וצריך להיות מאוד עדין איתה.

זה לקח כמה שניות, היא הסתכלה על הדמות מימין, ואמרה: "אני אתחיל, ברשותכם, איתה. אצלה המעיין הטוב שלי מתחיל נביעתו".

לא אמרתי מילה, והיא המשיכה: "אם את באמת רוצה לעורר בתוכך בקשת סליחה איכותית, אם את באמת רוצה שזה יצליח לך", היא אמרה לה, "את צריכה לעשות כמה דברים בתוך עצמך.

אל תהיי מאלה שזורקים אותי כמילה וחושבים שיצאו ידי חובה, אני לא עוד אחת. אני דורשת מסלולים בתוך הנפש.

אל תהיי מאלה שאומרות לאחר למשל, "זה יעזור לך אם אני אבקש סליחה?", "טוב, אז סליחה", לא מבינה ממה נפגעת אבל סליחה", אל תהיי כזאת. לא ככה. זה ריק. את מזיקה לעצמך אם את מוזילה אותי בתוכך. לא ככה.

אם את באמת רוצה להצליח, את צריכה לעבור תהליך, תהליך מיטיב. קודם כל הוא מיטיב עבורך.

ראשית, היכנסי אל עצמך פנימה וחפשי רצון. רצון לשלום. לפיוס. לאחדות. לקרבה. תצטרכי להודות, לכאוב קצת, לסגת מעט מאגו מנופח. לא משנה מאיפה הוא יבוא בך, הרצון לבקשת הסליחה, העיקר שהוא נמצא. הוא יכול לבוא מפחד. את יודעת, יש אנשים שמרגישים שתקוע להם משהו בחיים, שהברכה לא מצליחה להיכנס אליהם, בגלל שהם צריכים לבקש ממישהו סליחה. ויש אחרים, שרצון בקשת הסליחה בא בהם כי הם לא מסוגלים לחיות באווירת מתח. יש שהרצון בא אליהם מחשיבות לילדים, למשפחה.

בכל אופן, התהליך מצריך כניסה פנימה אל האדם שמבקש לבקש סליחה, ולגלות בתוכו בושה, חרטה, כבוד שיורד במעלית, תחושה שלא רק אני הצודק כאן, הנמכת קומה, אמפתיה, צדק, דפדוף אחורי אל מה שקרה שם, וראיה בוגרת, הפעם ממקום תצפית אישיותי אחר.

זה עוד לא נגמר. יש צורך להיכנס גם לשדה של זה שאת מבקשת לבקש ממנו סליחה, ולהרגיש אותו. להיות רגע בהתבוננות שלו על הדברים, ולגלות שלמריבה או לסכסוך היו, כמו בטנגו המפורסם: שניים.

רק שניים יחד יכולים לעבור את התהליך הזה של השלמה ופיוס. המבקש סליחה והמקבל אותה.

אף פעם אי אפשר לדעת מה תהיה התגובה של הצד השני. זה מסע קשה. זה לא קל.

אולי הוא יקבל את סליחתך, אולי הוא יוריד דמעה, אולי יהיה בו צורך קצר שוב לשחזר ולדבר על מה שהיה.

היי חזקה והחלטית ברצון לבקש סליחה. היי סבלנית. גם אם בפועל התוכנית תקבל שינויים.

המלצתי אליך, בתור "סליחה מבוגרת" - תראי, גילי בוגר יותר מגילו של העולם - המלצתי אליך היא שבתחילה תתוודי אל מול פני האחר, ספרי לו על מה את עומדת לבקש ממנו סליחה. שתפי אותו, שידע שאת יודעת. שידע שאת היית איתו בכאב או בעלבון כל הזמן הזה. זה עושה טוב. זה מחמם לו את הלב. זה יוצר כלים שלובים.

אחר כך תתפסי לו את אישוני עיניו. חדרי אל בושת לבבך, אל חלק אלוק שבתוכך, אל התשובה שנבראה בפנימיותך עוד הרבה לפני שנולדת, ועם ברק במבט תגידי בשקט: סליחה.

ותחכי.

אל תרבי מילים. אל תעשי רעש. תני לי לעבור ממך אליו ולהתחיל לעשות בו.

אספר לך בהזדמנות מה התהליך שקורה שם, אצלו.

רק תדעי שהעונג שיתפשט בין שניכם מיד אחרי, אין מחיר לו. בהצלחה.