פרשת וילך לאור המהר"ל: או שאנחנו מושלים, או שמושלים עלינו. אין אמצע

משה נפרד מעם ישראל ואומר להם (דברים ל"א, כ"ז): "כי אנכי ידעתי את מרייך ואת עורפך הקשה הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם עם  ה' ואף כי אחרי מותי".

משה מאפיין אפוא את מזגו של עם ישראל כעם קשה עורף. ונשאלת השאלה, האם יש לעם ישראל תכונת נפש שונה מכל העמים בקשיות עורפם? ואם כן, מה שורש העניין, ומהיכן נובעת תכונה זאת?

קשיות עורף מעלה או חיסרון?

בעקבות חטא העגל אומר ה' למשה (שמות ל"ג, ה): "אתם עם קשה עורף, רגע אחד אעלה בקרבך וכיליתיך". קשיות העורף עלולה הייתה אפוא להיות נימוק לכלות את עם ישראל. ברם, מעניין הדבר כי כאשר משה בא ללמד סניגוריה על עם ישראל ביחס לחטא זה עצמו, השתמש משה בתכונה זו עצמה של קשיות העורף כסנגוריה. משה אמר לקב"ה (שם ל"ד, ט'): "אם נא מצאתי חן בעיניך ה', ילך נא ה' בקרבנו - כי עם קשה ערף הוא וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו".

נשאלת השאלה, כיצד יכולה קשיות העורף להיות סיבה לסנגוריה? איך הפך הקטגור לסנגור, ואותה תכונה עצמה שאמורה הייתה להיות סיבה לעונש הפכה לטעם לכפרה ולריצוי?

"אשרי" על ירידה לשפל המדרגה

במסכת כתובות דף ס"ו עמ' ב' מצינו מעשה ברבי יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים, והיו תלמידיו מהלכים אחריו. ראה נערה אחת שהייתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתם של ערביים. כיון שראתה אותו עמדה לפניו ואמרה לו: רבי - פרנסני. אמר לה: בתי, בת מי את? אמרה לו: בת נקדימון בן גוריון אני. אמר רבי יוחנן לתלמידיו: זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו, והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה. בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר: "אשריכם ישראל, בזמן שאתם עושים רצונו של מקום, אין כל אומה ולשון שולטת בכם. ובזמן שאין אתם עושים רצונו של מקום, אתם נמסרים ביד אומה שפלה, ואף בידי בהמתן של אומה שפלה".

מכאן, שיש בעם ישראל תכונה שמביאה אותם הן לרום המעלה והן לשפל המדרגה ועל תכונה זו אמר רבי יוחנן בן זכאי "אשרי". על כך תמה המהר"ל בספרו "נצח ישראל" פרק י"ד, מהו לשון "אשרי"? הרי רבי יוחנן בן זכאי אמר ''אשריכם ישראל" גם על כך "שמסרם ביד אומה שפלה, ולא עוד אלא ביד בהמתן של אומה שפלה", וכי בזה שייך לשון ''אשרי''?

יורדים עד לעפר כברכה

קושי דומה מתעורר עת שמעיינים בגמרא במסכת מגילה דף ט"ז עמ' א' המבארת כי כאשר אמרה זרש להמן "כי נפול תפול לפניו" (אסתר ו', י"ג), היא ניבאה על נפילה כפולה, שכן כאשר עם ישראל עולה מעלה הוא מגיע עד הכוכבים ואויביו ניגפים לפניו לחלוטין. בדבריה ציינה "אומה זו נמשלת לעפר, ונמשלת לכוכבי השמיים; אם יורדים - יורדים עד עפר, ואם עולים - עולים עד לרקיע". המקור לכך שעם ישראל נמשל לעפר מצוי בפסוק "והיה זרעך כעפר הארץ (בראשית כ"ח, י"ד)". ברם, שפסוק זה נאמר בברכה של ה' ליעקב. ובכן, כיצד ניתן לומר שהירידה עד לעפר היא ברכה?  

רק עם ישראל קרויים אדם

במסכת יבמות דף ס"א עמ' א' מצינו: "אמר רבי שמעון בן יוחאי, קברי עכו"ם אין מטמאים שנאמר (יחזקאל ל"ד, ל"א) "ואתם צאני צאן מרעיתי אדם אתם". אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם". מה פשר האמירה הזאת? האם אומות העולם אינם בני אדם? רק עם ישראל קרויים בני אדם? סוגיה זו מבוארת ע"י המהר"ל בספרו "גור אריה" על במדבר פרק ל"א פסוק י"ט כי ההבדל שיש בין בעלי חיים ובין בני האדם הוא שבעלי החיים הם חומריים, ואילו באדם יש גם חלק רוחני ושכלי, שבאמצעותו האדם מתעלה מעל לתאוותיו הגשמיות ומתנשא מעל החומר.

בספרו "נצח ישראל" שם, הוסיף והבהיר המהר"ל, כי "מדרגת ישראל, שהם נבדלים מן החומר, ואינם מוטבעים בחומר. וכאילו אצל ישראל בטל החומר אצל הנפש, ואין החומר רק נושא שעליו רוכב הנפש, ובטל החומר הזה אצל רוכבו, כמו שבטל וטפל החמור למי שרוכב עליו".

לעומת זאת, אומות העולם "אף על גב שהם אדם, מכל מקום נפשם אינה נבדלת, רק מוטבע בחומר". כלומר, החלק הרוחני שבהם אינו שולט על החומר ואינו נבדל ממנו, אלא משועבד אליו ומשמש אותו ולכן אין הם קרויים "אדם".

כלומר, גם לאומות העולם יש נפש רוחנית שהיא המאפיינת את האדם כאדם. אבל, אצל ישראל הנפש היא החלק השליט והעיקרי, ולכן היא קובעת את גדר המהות ומגדירה אותם כאדם. לעומת זאת, אצל אומות העולם הנפש משולבת בחומר ואינה הגורם השליט, ולכן הגדרה זו אינה חלה עליהם.

חומר יכול ללבוש צורה אחרת אך הרוח לא משתנה

המהר"ל בספרו "גור אריה" ממשיך ומבאר כי יש הבחנה בין חומר לצורה. דבר חומרי משתנה בנקל. 

חומר יכול לפשוט צורה וללבוש צורה אחרת. לעומת זאת, החלק המופשט לא נוטה להשתנות. צורה אינה משתנה לצורה אחרת ואי אפשר לרבע מעגל. מעפר ואף מברזל אפשר ליצור צורות שונות, אבל לא מאש. לכן, באדם שיש בו חלק רוחני וחלק פיסי, קל לשנות את החלק הפיסי אך קשה לשנות את החלק המופשט שבו. אדם יכול לרזות ולשנות את גופו, אבל יתקשה מאוד לשנות את תכונות האופי שלו.

עם ישראל רוחני - וממילא קשה עורף

בהתאם לכך נמצא כי ככל שאדם יותר רוחני ומופשט הוא פחות נוטה לשינויים ולתמורות, ואילו אדם חומרי, עשוי להשתנות וחייו הם כשבשבת שנעה בכל רוח מצויה. אכן, בעוד שחז"ל מציינים כי הרשעים מלאים חרטות, הרי שבגמרא במסכת תענית דף ד' עמ' א' מצינו כי "כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל - אינו תלמיד חכם, שנאמר (ירמיה כ"ג, כ"ט) "וכפטיש יפֹצץ סלע". ממילא, מובן כי עם ישראל שכאמור מופשט וגדר המהות שלו רוחני יותר הוא משום כך "עם קשה עורף".

החיסרון של קשיות העורף

המהר"ל מבאר כי קשיות עורף זאת של עם ישראל, מביאה לעיתים לכך שאומות העולם עדיפות מהם, והכתוב מגנה את ישראל באומרו עליהם "כי עם קשה עורף אתה" (דברים ט', ו'), שכן הם "עומדים במעשיהם ולא יקבלו שנוי" וממילא אינם נוטים בנקל לחזור בתשובה. מחמת קשיות עורף זו נמצא כי כאשר הם טועים - הטעות מושרשת בהם וקשה לנתק אותם ממנה. לעומת זאת, אומות העולם קרובים לשוב בתשובה. כך מצינו (תנחומא שמיני, ט') "האומות קרובי תשובה הם, ולפיכך כאשר נשלח יונה להתנבא על חורבן נינווה אמר "הגויים קרובי תשובה, ויחזרו בתשובה, ולא תבוא הפורענות, ויאמרו כי אני משקר, ולכן לא רצה ללכת להתנבא". כיצד ייתכן כי אומות העולם הם "קרובי תשובה" יותר מאשר עם ישראל? מבאר המהר"ל כי אכן כך הוא מפני שהם חומריים, וחומר ניתן לשינוי בנקל. מעלה זאת של האומות נובעת אפוא מחמת החיסרון של היותם חומריים. 

המעלה של קשיות העורף

מה שמשתנה בקלות - משתנה שוב באותה קלות. אומות העולם משתנות בנקל, אך השינוי אינו בר קיימא. בכך הם נחותים מעם ישראל, שהוא עם קשה עורף אך מה שנחקק בהם צרוב בנפשם לעדי עד והם ימסרו את נפשם עליו. כך מבאר הגר"א על משלי פרק י' פסוק כ' כי "ליבם של הרשעים הוא רך ואינו נכנע מדרכיו אלא לשעה מועטת ואח"כ חוזר להיות כבראשונה". הגר"א מבאר כי לעומת זאת תלמיד חכם הוא קשה כברזל, שכן "הברזל קשה לעשות בו נקב, אך אם עשו בו נקב - אינו נסתם הנקב מפני שהוא נעשה בדבר קשה. לעומת זאת, אם נעשה נקב בדבר רך - תיכף אח"כ הנקב נסתם וחוזר להיות כבתחילה. וזו מעלת ישראל של 'כי עם קשה עורף הוא'".

הרוח עולה לכוכבים והחומר יורד לעפר

בהתאם לכך מבאר המהר"ל את דברי הגמרא במסכת כתובות בה אמר רבי יוחנן בן זכאי "אשריכם ישראל, בזמן שאתם עושים רצונו של מקום, אין כל אומה ולשון שולט בכם. ובזמן שאין אתם עושים רצונו של מקום, נמסרים ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה, רק ביד בהמתן של אומה שפלה".

כאמור, יש שני רבדים באדם: חומר ורוח. בעם ישראל החומר ירוד והרוח מרוממת. לכן, אם הרוח שלטת באדם, הרי שהם עולים עד לכוכבים ושולטים בעולם כולו. אך אם החומר שולט בהם, הרי שהם יורדים עד לעפר, שכן מבחינה חומרית נופלים הם מן האומות.

לעם ישראל אין מצבי ביניים

המהר"ל מבאר כי אם ישראל עושים רצונו של מקום, אין אומה ולשון שולטת בהם, שהרי "הצורה השלימה מושלת תמיד על החומר, ולא החומר מושל בה". אולם, בזמן שאין עושים רצונו של מקום, נמסרו ביד אומה שפלה "כי מה שהם אומה שפלה מורה על כך שהיא יותר חומרית, שהחומר הוא שפל". המהר"ל מסכם ומציין "שאין לישראל שום מדרגה בינונית; או שהם מושלים על הכל, או שהכל מושלים עליהם". אין מצבי ביניים, שכן "כאשר אין הצורה כמו שראוי להיות, היא נחשבת נעדרת לגמרי".

הנה כי כן, מדרגתו הגבוהה של עם ישראל נעוצה בכך שיש להם נשמה גבוהה והחומר בטל לעומת הנפש. הם נמשלו למי שיש לו חמור (הגוף ותאוותיו) ויש לו רוכב (הנשמה שבאדם והחלק השכלי והרוחני שבו) "ובטל החומר הזה אצל רוכבו, כמו שבטל החמור למי שרוכב עליו". החלק הרוחני שבאדם לא נוטה להשתנות, ומכאן תכונת קשיות העורף של עם ישראל ומסירות הנפש שלהם. קושי זה להשתנות הוא חיסרון קשה אצל אדם שחוטא, אך במהותו הוא גדול המעלות!  

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט