איה קרמרמן מגלה: עם כף אחת קטנה אפשר לשנות את המציאות, בפועל ממש

ישבתי יחידה בעזרת הנשים והקשבתי לתפילה. נדיר שאני מצליחה להגיע לקבלת שבת. הפעם זכיתי, ועוד בלי ילדים, שכבר הלכו למארחים שלנו לסעודה הראשונה. רגע נדיר כל כך, שאני חושבת שהוא מעולם לא התרחש לפני כן. היו לי את כל הסיבות, את התפאורה המושלמת להתרומם, ליהנות ולהתחבר אל השם. באיזו הכרת הטוב הייתי אמורה להיות. ולא. ישבתי זעופה, רושפת אש, וזה עוד אחרי שקראתי שבמיוחד באלול עלינו לשמור על שבעת פתחי הפנים. על העיניים - לא לראות דברים אסורים. כמה דברים ראיתי ואין לי את היכולת למחוק אותם מהצד הפנימי של העפעפיים, של הלב. על האוזניים - לא לשמוע דברים מקלקלים. כמו בדיחות גיחי גיחי שלמעשה חותרות תחת הזוגיות שלנו או תחת לימוד התורה שלנו. על הפה - לא לדבר לשון הרע. מה אגיד? זה היה המקצוע שלי. הייתי ממש טובה בהכשת קורבנות בלשון דוקרנית. ומה עם האף? איך הוא קשור? ואיך אנחנו אמורים לשמור עליו? מסבירים שמהאף יוצא חרון, הכעס שלנו. כשאנחנו כועסים אנחנו נושפים בחוזקה את הכעס החוצה. רוצים לשמור על האף? אל תכעסו. קראתי ונכשלתי.

מתנה בקבלת שבת

האמת, אני לא זוכרת מתי התעצבנתי ככה. הטורים הגבוהים יצאו ממני כחיצי דרקון. מה גרם לי לאבד את זה? נודע לי שמישהו מסביבתי הקרובה התנהג בחוסר זהירות ומבחינתי גם בחוסר התחשבות ואכפתיות. כשתוצאות מעשיך משפיעות עליך בלבד, תעשה מה שבא לך. בישלת דייסה, בתיאבון. אבל אל תבשל גם לי דייסה. המעשים הללו היו עלולים להשפיע עלי בצורה ישירה ומאוד לא נעימה. כל מה שנותר לי היה לשבת מהצד ולהתבונן במגדל הקלפים כדי לראות אם הוא נופל או לא. אם הוא נופל - ארגיש בהדף.

כעסתי ובעיקר התאכזבתי. יש בי רגעי ייאוש מאנשים. ניסיתי להבין מה המשמעות של הפעולה שנעשתה, במקרה שהיא כן תכה גלים ותגיע אלי. צלצלתי לחברה שתעזור לי לסדר את הראש ולהירגע. היא אמרה בפשטות: זה לא יעזור לך להתעצבן, כי את המציאות את לא יכולה לשנות. יופי טופי. ממש רגיעון של הדס, ולא משנה אם היא צדקה או לא. אחרי שתם הקרייסיס אני יכולה לומר שבגדול, בענק, היא טעתה. יכולתי לשנות את המציאות.

בין קבלת שבת לערבית הרב לנדמן עלה למסור את הדרשה. במשפט השני כבר הבנתי למה השם זימן אותי להגיע לכאן. לא בשביל התפילה שלי. גם לא כדי שאתחבר לבורא, ואפילו לא כדי לפנק אותי בעשר דקות של שקט אחרי חודשיים עם ילדים דבוקים אלי 24/7. אני שם כדי לקבל מתנה. בזמן שהרב ישב בביתו והכין את הדרשה, הוא בוודאי לא ידע שמכל נושאי הפרשה הוא בורר בדיוק את המילים שאני הייתי צריכה לשמוע. ולא שלא שמעתי בחיי את הרעיון של הדרשה. נועם המילים פשוט הגיע אלי בתזמון המושלם. הוכחה חיה לכך שדרך השם אינה מונחת בספרים עבי כרס. היא החיים עצמם.

רעיון הדרשה היה כף זכות. הרב אמר שלפעמים קשה לשפוט אדם ספציפי לכף זכות. לפעמים זה מרגיש בלתי אפשרי. אבל חז"ל מסבירים שכשאתה שופט לכף זכות, דנים אותך למעלה לזכות. אוקיי, ומה קורה אם אני עדיין תקועה? אם עדיין יש בי כעס? מוצא הבן איש חי פתרון למתקשים. לא כתוב שמי שדן אחרים לזכות דנים אותו לזכות, אלא כתוב במפורש: מי שדן אחרים לכף (זו שמכילה בין 10 ל־15 גרם בלבד) זכות, דנים אותו לזכות. ללמדנו שאפילו המלמד זכות כל שהיא, בכמות כל כך קטנה ככף, כבר הוא זוכה בהנהגת הבורא, רב החסד, שידונו אותו במידה גדושה, לא רק כאותה כף שהוא הצליח להנביע מעצמו.

נשמתי עמוק. בגדול אני לא יכולה להצדיק את ההתנהגות הזאת. לא הייתי נוהגת באותה הדרך. אבל אולי בקטן אצליח? ניסיתי במחשבות למצוא כף, ואם לא כף אז כפית, ואם לא כפית אז קורט זכות. יודעים מה? הצלחתי. ולו במקצת. לא הצדקתי את המעשה ההוא, אבל בלב החלטתי שאותו אדם לא עשה אותו בכוונה. בוודאי לא כדי להרע לאחרים. זה הספיק לי. ראיתי בו את הטוב. הצטערתי על המילים שזרקתי מתוך כעס לאוויר המטבח. לא רק בשבילו, גם בגללי. בשבילי. בשביל שאני אעבוד על המידות שלי טוב יותר, מדויק יותר בשעת ניסיון. זה הרגע שבו הבנתי שהחברה שלי טעתה. אפשר לשנות את המציאות. כל הכעס שלי נמס ממני החוצה וניתנה לי ההזדמנות ליהנות משבת נטולת רשפים. אומרים שהמציאות היא בעיני המתבונן. אין ספק שמתבוננת עצבנית ומתבוננת שלווה יראו ויחוו מציאות שונה לחלוטין.

כוח רצון של אלף טורבינות

לא רק תפילה ותשובה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה. בימי התשובה של חודש תשרי אנחנו נדרשים לחיות מציאות אחרת. מציאות פנימית של רחמים, של הכלה והבנה. של אמונה במונח הזה שקוראים לו תשובה. בעשרת ימי תשובה על כולנו להיות בעלי תשובה. אנחנו זקוקים לעזות דקדושה של בעלי תשובה. לכוח רצון של אלף טורבינות שזקוקים לו כדי לשנות 15-10 גרם בעצמנו. להאמין שאפשר לתקן את שקלקלנו. כי אם לא מאמינים שאפשר לתקן, אז לא באמת אפשר לקלקל. בעשרת ימי תשובה, כשאנחנו דנים מישהו לכף זכות, באותם רגעים ממש אנחנו דנים את עצמנו לכף זכות. כל הזדמנות לכף זכות שאנחנו נתקלים בה ומצליחים לגייס ממקור החסד הפנימי שלנו, למעשה אנחנו דנים את עצמנו. אנחנו יכולים לכעוס על מישהו שעצבן אותנו. אבל הוא רק שליח השם, ששולח לנו ניסיונות כדי שנעביר את עצמנו בזכות. אנחנו לא עושים טובה לאחרים, לאלו שעצבנו אותנו ופגעו בנו, בכך שבזכות כף הזכות אנחנו מוציאים אותם מבחינת רשע, כמו שרבי נחמן אומר בתורת אזמרה. אנחנו עושים את הטובה העצומה הזאת לעצמנו.

"אז מה אתה יכול לעשות? להאשים את כל העולם? להתייאש? בוא נתחיל מזה שבסופו של דבר כל אחד צריך לשבת עם עצמו ולחשוב מה הוא צריך לעשות טוב יותר. לדעתי אתה לא חייב לעשות ישר מעשה. בפעם הבאה שאתה רואה חבר שלך או מישהו שאתה לא מתחבר אליו, תנסה לחשוב על משהו אחד שאתה מעריך בו... זה לא יהיה קל, אבל זה יתחיל שינוי פנימי. לאט לאט. ואחרי זה אפשר להתקדם". עוד בחור שהאמין שבעזרת חשיבה אחרת, התבוננות פנימית וכף זכות קטנה אפשר לשנות את המציאות - הדר גולדין הי"ד.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".