היום בו נדרשתי לבחור בין חיים למוות

זה נפל עלינו בתקופה הכי קשה שיכולנו לחלום עליה.

גם אני וגם בעלי עבדנו קשה מאוד, אבל לא הצלחנו לסיים את החודש בכבוד.

מחודש לחודש הפכנו לבעלי חוב גדולים. כבר לווינו מהמשפחה, מהחברים ומהבנקים, וכבר לא היה למי לפנות.

המצב הכלכלי והבית הריק הפכו את הקשר בינינו לחבית חומר נפץ שאיימה להתפוצץ בכל רגע.

היינו מתוחים מאוד ומפוחדים מהמחר.

כשהגיעה הבשורה, הסתכלנו זה על זו כאילו בישרו לנו את הדבר הכי נורא שיכול להיות בעולם.

באותם רגעים לא חשבנו על כך שיש בעולם מיליוני אנשים שמוכנים לוותר על כל מה שיש להם כדי לקבל בשורה כזאת, אבל אנחנו היינו בתוך ערפל כבד, ולא הצלחנו לראות כלום חוץ מהמילה

מ צ ו ק ה.

היה ברור שלא נצליח לעמוד בזה.

בית ריק, זוג מתוח שלא מצליח לבסס את עצמו, ועכשיו תינוק, לידה וכל מה שמגיע יחד עם זה?

הוצאות אדירות ויכולות נפשיות, שאת שתיהן אין לנו בכלל.

לא סיפרנו לאיש, וגם לא תכננו את זה בינינו, אבל העיניים העייפות והלחוצות שלנו סיפרו שהחלטנו שלא.

הייתי שלמה עם עצמי כלפי חוץ, אבל בפנים, הנשמה נשרפה.

ידעתי שאני צריכה לעשות את זה בהקדם, כי כל רגע כבד עלי, ואני לא אעמוד בלחץ הנפשי הזה שתוקף אותי מכל כיוון.

***

בשבת שלפני התארחתי אצל חמותי, ובצהרי השבת התיישבנו כל המשפחה בסלון כדי להשלים פערים.

כמו מתוך רפלקס התחלתי לעלעל בעלון הידברות שהיה מונח בקצה השולחן. את העין שלי לכדה תמונה של ילד קטן ומתוק, וציטוט: "אסור לוותר על חיים בגלל מצוקה כלכלית".

לרגע איבדתי את שיווי המשקל, וכשהרעד חלף, הלכתי לחדר שלנו. צנחתי על המיטה וטמנתי את הראש בכרית, שאף אחד לא ישמע את הלב שלי צועק.

כבר חשבתי שאני לא יכולה לבכות. חודשים קשים שלא הצליחו לגרום לי להזיל דמעה גרמו לי לחשוב שיבש לו נהר הדמעות, וקפא הלב.

בכיתי עד שנרדמתי.

כשקמתי, ראיתי את העלון פתוח על השידה באותו עמוד שטלטל אותי כל כך.

הילד. הציטוט. המשמעויות.

ומספר טלפון בצד, מודגש בצהוב בוהק.

מוצ"ש, כלים ונסיעה ארוכה הביתה.

הוצאתי את הטלפון וחייגתי למספר הצהוב.

ענתה לי מישהי שהציגה עצמה כרונית, ובמשך שעה היא רק הקשיבה.

הרגשתי שהיא מקשיבה, הרגשתי שהיא מבינה, וכל דקה של שיחה הקלה על הנפש שלי.

סיכמנו להיפגש למחרת.

נפגשנו.

אני יכולה להאריך בדברים על השיחה ועל ההחלטה שהגיעה בעקבותיה, אבל נראה לי שאדלג איתכם לאתמול בצהריים, כשהגענו לבית של רונית לעשות חלאקה לנסיך שלנו.

רונית מלווה אותנו מאותה שיחת טלפון. ההחלטה הגורלית והלידה,

הברית והעבודה החדשה.

היא הפכה לחלק מהמשפחה, ותכל'ס - היא הפכה אותנו למשפחה.

כשרונית הרימה את עמנואל על הידיים, עברה בי לרגע המחשבה על שכמעט עשיתי את הטעות הכי גדולה בחיי.

שמעתי את צחוקו המתגלגל של עמנואל, ראיתי אותו בידיה של רונית, והתעלפתי.

***

לחשוב על מה היה קורה אם לא הייתי מקבלת את המסר הזה באותה שבת גורלית.

לחשוב מה היה אילו לא הייתי בוחרת להרים את הטלפון, על אף כל האי נעימות, באותו מוצ"ש.

לחשוב איך היו נראים הלילות והימים שלי בלי רונית, המלאך שנכנס לפתע אל חיי, והפיח בהם חיים חדשים.

היום אני מתנדבת במחלקת אמ"א של הידברות, המחלקה המדהימה שעטפה אותי בביטחון, אמונה וסיוע כלכלי בתקופה הקשה בחיי. אני עומדת בכל יום מול נשים שנמצאות במצב שלי.

מול שני כפתורים, כפתור של חיים וכפתור של…

ומתוך מצוקה אמיתית בה הן שרויות, הן נדרשות לקבל את ההחלטה הנכונה.

מחלקת אמ"א נמצאת עבורן בכל שעות היממה, מלווה אותן לאורך כל הדרך ומסייעת להן לבחור בחיים.

רק בשנה האחרונה הצילה המחלקה למעלה מ-2000 תינוקות. 2000 ילדים וילדות שכל אחד ואחת מהם הוא עולם שלם.

תמיכה שלך במחלקת אמא, פדיון הכפרות לפני יום הכיפורים, בו ייחתם דינו של כל אחד ואחת בעולמו של הקדוש ברוך הוא, יסייעו לעוד אישה לקבל את ההחלטה הנכונה, ולבחור בחיים.

זה הזמן שלך לבחור בחיים.

 פדיון כפרות למחלקת אמא ואתם ועוד אלפי תינוקות תלכו לחיים טובים ולשלום. תרום כעת