פתאום מנורת חדר הניתוח נעלמה והפכה לאור אינסוף: כך עברתי מוות קליני

"אני רוצה שתתחתן עם מישהי אחרת", אמרתי לבעלי. "מישהי שתהיה לך אישה טובה ואמא טובה לילדים שלנו".

אנחת רווחה. זהו. סופסוף אמרתי לו את זה.

הוא הביט עלי במבט שמתאמץ היטב להסתיר את הזעזוע שלו. הוא יודע שאשתו אוהבת דרמות, והוא מכיר מצבים שבהם אני מרגישה שאני משחקת בהצגה, אבל מכאן ועד לרצון שלי לחתן אותו עם מישהי אחרת? זה בהחלט מפתיע.

מפתיע את השומע, אבל אותי זה לא הפתיע. למה?

השיחה הזו התרחשה לפני כשנתיים, והיא התחילה ב"אם יקרה לי משהו". תשאלו: למה בכלל שיקרה לי משהו? ובכן, עמדתי כמה ימים לפני ניתוח קיסרי, השלישי במספר. בכל זאת, מדובר במצב מסכן חיים, ורציתי להיערך לכל תרחיש.  

לפני שהטלתי את הסלע הזה במשקל טונות במרכז הסלון, צלצלתי לחברתי הטובה משכבר הימים כדי ליידע אותה איך היא קשורה לזה: "תשמעי, הכנתי צוואה רוחנית, ולפני שאגיד הכל לבעלי, יש לך חלק בצוואה: אני ממנה אותך לסייע לו, בעת הצורך, במציאת מסגרות חינוכיות מתאימות לילדים שלי, במידה ויקרה לי משהו".  

צוואה רוחנית? לא היה לי מושג שהייתי קרובה לאבד את חיי

חברתי הנמיכה את קולה ואמרה: "וואו, גלית, איזו דרמטית את. אבל תדעי לך שפעם אחת גם אני ביקשתי מבעלי שאם יקרה לי משהו אז שיתחתן עם אישה טובה לו ולילדינו. כדאי לך בשיחה הזו להגיד גם את זה לבעלך".

"מצוין, רעיון טוב! אוסיף את זה בשיחה שלי איתו", אמרתי, וניתקתי את הטלפון.

חשבתי לעצמי שאם בביטוחים למיניהם, המבוטח כותב את שמות המוטבים, כלומר, האנשים שיקבלו את הכספים למקרה שאגיע לעולם שכולו טוב, אז גם כאן - חשוב לדבר על זה עוד בחיי.

לא היה לי מושג שהייתי קרובה מאוד לאבד את חיי.

ביום שישי, כ' בטבת התש"פ, 17.01.2020 הגעתי אל בית החולים האנגלי בנצרת. זהו בית חולים פרטי ששם אמור להתבצע הניתוח הקיסרי שלי באותו היום ב-11:00 בבוקר. זה ניתוח פרטי בשיטה ייחודית שבאותם ימים התבצע אך ורק בבית החולים הזה. אז נסעתי בציפייה גדולה.

לא ידענו שלחגית היה תפקיד נוסף שה' הטיל עליה

מאחר והייתי אמורה לשהות בבית החולים גם במהלך השבת, שכרתי את שירותיה של חגית מיליס, תומכת לידה. אמנם בעלי היה איתי בחדר הניתוח, אך התוכנית הייתה שבגמר הניתוח הוא יחזור הביתה לטפל בילדים הגדולים יותר, ואילו תפקידה של חגית היה לסייע לי בעת השהות בבית החולים. רציתי שתהיה לי עוזרת צמודה, שתברר בשבילי בירורים שונים, שתעזור לי לקום מהמיטה, שתארח לי חברה. הכל מהכל.

שתינו לא ידענו שלחגית היה גם תפקיד נוסף שבורא עולם הטיל עליה במסגרת החוויות שחוויתי כשנשמתי יצאה לה מהגוף בשעת הניתוח.

הזמן עבר ומועד הניתוח התעכב בגלל ניתוחים קודמים שהתקיימו לפני הניתוח שלי, כך שלמעשה, רק בשעות הצהריים של אותו יום שישי הגיע תורי להיכנס לחדר ניתוח.

הלב שלי דופק מהתרגשות. בעלי ואני בחדר ההמתנה: בגדים ירוקים, ריח של חומרי חיטוי, מכשירים מצפצפים, כובעים ומסכות (חודשיים לפני עידן הקורונה). הרופא המנתח לוחץ את ידו של בעלי, ואני מובלת במיטה אל חדר הניתוח. רק משחזור החוויה אני מתרגשת ממש בעת כתיבת שורות אלה.

הכל היה תקין בהתחלה: התבדחויות של חדר ניתוח, התרגשויות, כאבים, חיוכים והנה, יעל, התינוקת שלנו, הגיחה אל אוויר העולם. חגית, תומכת הלידה ששכרתי את שירותיה, נכחה בחדר הניתוח בשביל החוויה. לא הייתי זקוקה לה עדיין, כי בעלי היה איתי וסיון, ארוסתו של המנתח, משמשת ממילא תומכת לידה במסגרת השירות של ניתוח פרטי מיוחד שכזה.

הם מקבלים החלטה להרדים אותי הרדמה מלאה

במהלך הניתוח לא הפסקתי לדבר, לצחוק ולהצחיק. זו דרכי להתמודד עם מתח והתרגשות של פעם בחיים.

לאחר שהצוות בדק שהתינוקת בריאה ושלמה, היא הוצאה לטיפול מחוץ לחדר הניתוח והצוות הרפואי המשיך לטפל בי. והנה, פרוצדורה רפואית שאמורה הייתה לקחת חצי שעה נמשכה 90 דקות מורטות עצבים: מתברר שיש חתך שצריך לתפור, אבל הרופא לא מצליח לעצור את הדימום. אני רואה בעיניה הירוקות של סיון דאגה שהיא מנסה להסתיר באמצעות חיוך. סיון מציצה מבעד למסך הבד הירוק החוצה אותי. מהעבר השני שלו נמצאים הרופא ועוזריו. היא מיידעת אותי שהם מקבלים החלטה להרדים אותי הרדמה מלאה.

הבנתי מהר מאוד שזה לא מצב שגרתי. הרי בניתוח קיסרי ההרדמה היא חלקית בלבד, ורק במקרה חירום יש הרדמה כללית.

מניסיוני בניתוחים קיסריים, יש לצוות הרפואי נטייה להשתמש במילים קלות יותר כדי לתאר את המצב האמיתי. זה כדי להרגיע. אותם ואותי. במקום לומר: "ניכנס כרגע למצב חירום כי את נמצאת בסכנת חיים, ואנחנו מבוהלים", אמרו לי: "בעצם, ניתן לך זריקת טשטוש במקום הרדמה". סיון מדברת איתי, ויש לה מבט עם עיניים מחייכות, אבל קולה מתוח מדאגה.

בשלב הזה בעלי וחגית יצאו מחדר הניתוח. למעשה, השבת תיכנס בעוד כשעתיים, ובעלי ממילא חייב להספיק להגיע הביתה להיות עם ילדינו הגדולים יותר.

חגית חזרה אל החדר שלנו כדי לחמם את האוכל בפלטה, להתארגן לשבת ולהמתין לבואי.

מזריקים לי חומר טשטוש. ההתבדחויות ממשיכות, והנה הגיע הרגע שבו נפרדתי מהעולם הזה לכמה דקות.

שכחתי מהניתוח. שכחתי שנולדה לי ילדה. שכחתי מבעלי

מנורת חדר הניתוח היא ענקית. מדובר בגוף תאורה בקוטר של מטר בערך. המנורה מסנוורת מאוד, ובשלב הזה היא פשוט נעלמה, והפכה להיות אור ענקי בצבע לבן בוהק. זה הדבר היחידי שראיתי. אור אינסוף. הוא היה צבוע בגוונים של זהב ומשום מה בפינה השמאלית התחתונה הוא היה מעט אדום.

שכחתי מהניתוח. שכחתי שנולדה לי ילדה, ושכחתי מבעלי.

לאחר שהסתנוורתי לראשונה מהאור הזה, הרגשתי עליית נשמה. פשוטו כמשמעו. הרגשתי שאני מתרוממת לכיוון האור הזה. כבר סיפרתי שלא הפסקתי לדבר לאורך כל הניתוח. אבל כאן אלו היו הרגעים היחידים שבהם ניטלה ממני רשות הדיבור. במקום זה, המילה היחידה שעלתה לי במחשבה הייתה "מוות". מעתה ואילך כל דבר שחשבתי לא היה מתוך חשיבה מודעת בעולם הרגיל שבו אנו חיים. לא הפעלתי את הראש. המחשבות רצו מאליהן כאילו מישהו אחר מנהל לי אותן.

אחרי שהרגשתי שאני עולה מעלה התחלתי להרגיש שהנשמה שלי, שיצאה מהגוף, ממלאת חלל יקומי ענקי. היקום ואני זה אחד. לא הרגשתי יותר את הנשמה שכבולה בתוך גוף. קשה היום לשחזר את ההרגשה הזו, אבל אני זוכרת היטב את ההתרחבות הזו. הנשמה מתרחבת לכל הכיוונים.

לאחר כמה רגעים הבנתי שאני מתה

חשוב לי לציין שבשום שלב בחוויה הזו לא הרגשתי פחד. להיפך. הרגשתי אושר עילאי ושמחה. מעין הרגשת סוף מסלול שכזו. הגעתי אל סוף החיים! איזה כיף לי! לא שלטתי בהרגשה הזו. ואלוקים? בשעת עליית הנשמה הרגשתי כל כך קרובה אליו. הרגשתי אהובה מאוד, והרגשתי אחדות מלאה ביני לבינו. ואז, לאחר כמה רגעים, הבנתי שאני מתה. פתאום נזכרתי בבעלי ובילדים שלי, וביטאתי משאלה לא מודעת. שוב, המחשבות לא היו משהו רצוני. ללא מילים שמעתי בשמיעה פנימית את מחשבותי: "אני רוצה לחיות".

ואז רץ מול עיני העצומות סרט מזעזע של מעשה יצר הרע, וירדתי חזרה ארצה. בקשתי התקבלה.

זה לקח קצת זמן, ובהדרגתיות ראיתי במטושטש דמויות נעות בחדר הניתוח.

כאן חששתי. לא יודעת למה, אבל חיפשתי את עיניה הירוקות של סיוון מבעד לכל הדמויות עטויות המסכות. כשראיתי אותה אמרתי בחיוך ובהדגשה: "ח-זרתי!". סיוון חייכה ולא הבינה מהיכן חזרתי.

הניתוח עבר בשלום. לאחר מכן הרופא וסיוון אמרו לי בבדיחות הדעת: "מה זה סרט האימים שהכנת לנו?".

מהשיחה איתם הבנתי שבשום שלב המדדים הרפואיים שלי לא הצביעו על מוות. הם לא עסקו בהצלת חיים, אלא פשוט בעצירת הדימום ובתפירת החתך. כנראה שהרגעים הבודדים שבהם ביקרתי בעולמות העליונים עדיין לא השפיעו על מצב הגוף כאן למטה.

ובכל זאת, זה לא היה ניתוח רגיל בשבילם.

מוצאי שבת. צלצלתי לבעלי ולחברות הקרובות לספר להם על החוויה המיוחדת שחוויתי בעולם העליון. כולם התפעלו מכך מאוד.

השתחררתי בריאה ושלמה מבית החולים.

כמי שעסוקה במופעים לנשים, בכתיבת שירים ובאימון באמונה, תיארתי לעצמי שהחוויה תבוא לידי ביטוי בצורה כלשהי לאחר שאחזור לעבוד. שבועות ההחלמה היו תקינים, ולאחר מכן הגיע עידן נגיף הקורונה שהעסיק אותי בבית במשרה כפולה עם שלושה ילדים קטנים.

עברה שנה בדיוק. ביום הזה חגית גילתה לי משהו מפעים. איך זה קרה?

אני מול המחשב, בלי שום רעיון לפוסט שיווקי בפייסבוק על העסק שלי. משהו על כתיבת שירים? אולי איזו תפילה אישית שחיברתי? מה עם איזה ערב נשים מיוחד? אין שום רעיון.

ואז נזכרתי שהיום זה כ' בטבת. הילדה שלי חגגה שנה, ולמעשה, גם אני קיבלתי את חיי במתנה בדיוק לפני שנה.

כתבתי בפייסבוק את הפוסט הבא.

"היום לפני שנה:

1. ילדתי בניתוח שהסתבך.
2. הורדמתי.
3. הייתי בעולם הבא.
4. ביקשתי לחזור.
5. לצוות הרפואי לא היה מושג שהנשמה שלי מטיילת לה, אך הם הצילו את חיי.
6. הנני כאן.

בתמונה - זה מה שראיתי שם בערך.

עדיין חושבת מה לעשות עם החוויה המיוחדת הזו שחוויתי".

הפוסט קיבל תגובות יוצאות דופן מנשים רבות שלא הכרתי, ושהיו סקרניות מאוד לדעת מה עברתי בחוויה הזו. אפילו יצרו איתי קשר מעמותה שעוסקת בחוויות מהעולם העליון בעת מוות קליני.

מי עוד קראה את הפוסט? חגית מיליס, תומכת הלידה ששכרתי את שירותיה, ללוות אותי באשפוז.

בערב קיבלתי ממנה הודעה:  "לא סיפרת לי שעברת מוות קליני בזמן הלידה".

פשוט נפלה עליה תרדמה. מה היא חלמה?

הדבר הראשון שחשבתי עליו זה – אני?! מוות קליני?! איזה מושג מוגזם ומפוצץ. בסך הכל טיילתי שם וחזרתי. למעשה, השיחה הזו עזרה לי להבין שזה בדיוק מה שקורה בעת מוות קליני.

חגית ואני שוחחנו ארוכות אל תוך הלילה. אני חשבתי לתומי שסיפרתי לה כבר מיד לאחר הלידה, אך מסתבר שלא. מסתבר שאז, בבית החולים, חגית חלמה חלום שהתרחש בדיוק ברגעים שבהם נשמתי עלתה לה למעלה.

חגית נתבקשה לעזוב את חדר הניתוח, וממילא היא הייתה צריכה להתארגן לשבת ולהכין את החדר לקבלתי. היא ממתינה דקות ארוכות. היא יוצאת אל חדר הקבלה שבמחלקת יולדות, ושואלת מה קורה איתי. אומרים לה שוב ושוב שברגע שאצא – היא תדע מזה. אף אחד מהם לא יודע באמת מה קרה לי.

חגית היתה לחוצה ומודאגת. למה אני מתעכבת? הרי אמרו לה שהניתוח הוא בסך הכל חצי שעה! לאחר שהיא התלבשה לכבוד שבת, היא התיישבה על מיטתה שבחדרנו, ופתאום ראשה נשמט - נפלה עליה תרדמה. היא סיפרה לי שהיא ממש לא הייתה עייפה באותה השעה. פשוט נפלה עליה תרדמה. מה היא חולמת? היא חולמת שנפטרתי!

חגית התעוררה בבהלה, וטסה אל חדר הניתוח. היא דפקה חזק על הדלתות. מפוחדת היא חשבה לעצמה איך היא תחזור אל עיר מגורינו רק עם תינוקת ובלי אמא?

כשסיימנו את השיחה התחזקתי יותר בהבנה של החוויה שחוויתי.

יש לי כאן שליחות מיוחדת בעולם הזה בפרק ב' זה של חיי.

אני נשואה באושר, ואין לי שום כוונות לחתן את בעלי עם אף אחת.

אני מודה לבורא יתברך שנתן לי הזדמנות נוספת לתקן ולהיות כאן בעולם הנפלא הזה. שנזכה כולנו לתיקון אמיתי. גמר חתימה טובה לכל בית ישראל.