רווקה, כדאי לך לסלוח, לא רק בכיפור. אילולא הסליחה - הסל שלך, מתמלא בליחה

"שהם יבקשו סליחה ממני", אמרה לי לאחרונה חברה שהצעתי לה לבקש סליחה מכל מי שהיא חושבת שהיא פגעה בו, בשידוכים. 

"תני לי להגיד לך משהו, טוב?", צעקתי בתוכי, אבל לא העזתי לומר לה. לא בקול. לא אחרי מה שהיא עברה עד עכשיו. לא ככה. איך כן? איך שאני משתדלת להגיד בכל פעם שאני לא יכולה להוציא את הקול, אבל יודעת שהכל חייב לצאת. מתוכי. 

לבקש סליחה, זו לא חובה. זו זכות. זכות אדירה שנופלת בחלקה של מי שמחפשת אמת, אבל על אמת. 

לבקש סליחה צריכים בכל השנה אם פגענו, אבל כוחה של הסליחה ביום כיפור אינו דומה לכוח הסליחה בכל השנה כולה. ביום כיפור, את מקבלת 'אקסטרא' כוחות שעוברים עם מחק מיוחד על כל החטאים שביצעת במשך השנה, על כל הנזקים שנגמרו על ידך - ומוחקים אותם כאילו לא היו מעולם. 

את רוצה להמשיך להחזיק בגאווה של 'שהם יבקשו סליחה ולא אני'? שיבושם לך. את חושבת שהתשובה עוזרת כשאין חרטה אמיתית וקבלה לשינוי עתידי אמיתי? אם את מבקשת סליחה ממקום של גאווה ומסרבת 'לשחרר' - מה את מצפה לקבל בשנה הבאה עלייך לטובה?!

אם את רוצה תשובה, אז תשאלי את השאלות הנכונות. 

תשאלי את עצמך האם את יודעת לסלוח ממקום פנימי אמיתי? האם את מוכנה לסלוח - גם כשאחרים לא מוכנים? האם את חיה את חייך כמו שהיית רוצה, מתוך סליחה ואיפוק כלפי הזולת, ולא כפי שהמציאות 'מכתיבה' לך?

על מה את בוחרת לכפר ביום הכיפורים - יום שלם שכולו 'נוסד' בשבילך עוד משחר ההיסטוריה, כדי שתוכלי להתדפק כעניה בפתח על דלתו של בוראך, אביך ואוהבך, שמחכה לך שתחזרי אליו בכל רגע נתון. 

הכוח של יום כיפור הוא למחוק את כל הטעויות שעשית במשך השנה שחלפה, את כל האמירות שהיו לא במקום, את כל השברים-תרועה-שברים שהרגשת בתוכך. 

השופר הפנימי שלך קורא לך עכשיו ואומר: "שפרי את מעשייך". אל תמשיכי לחטוא כי 'תמיד יש תשובה', או 'תמיד השם יקבל אותי'. הרי האומר 'אחטא ואשוב' - אין מספיקין בידו לעשות תשובה, ואפילו יום הכיפורים אינו מכפר לו. 

אל תהיי כאותם נהגים שנוסעים 'דוך' ולא רואים בעיניים

עיצרי. 

יום כיפור הוא תמרור ענק שניצב בדרכך, מורה לך לרענן את הנהיגה שלך עד כה ולהגיע למבחן של 'רשות הרישוי' - גם אם לא קיבלת זימון. גם אם עברת מזמן את הטסט. יש מבחן עמוק יותר שנועד לראות אם את כשירה לנהיגה או לא: ובמבחן הזה, את צריכה מבט מסוג אחר. לא כמו זה של נהג ותיק, שאם את מעירה לו על טעות שהוא עשה בכביש מיד אומר לך: "אני נוהג כבר 20 שנה ועם אפס תאונות. אל תעירי לי".

ממך, על הכביש של חייך, בתמרור עצור של יום הכיפורים - מבקשים משהו אחר לגמרי. 

תחשבי על הדברים שבהם עברת לא רק על רצונו יתברך, אלא גם על רצונך. 

איפה רצית להחמיא, אבל קיללת?

איפה רצית להוציא מילה טובה, אבל במקום זה ביקרת?

איפה רצית לבקש סליחה, אבל במקום זה הכפשת?

תבדקי את עצמך, תתבונני על הדרך שלך, אל תהיי כאותם נהגים שנוסעים 'דוך' ולא רואים בעיניים. 

תראי בעיניים שלך. 

בשביל זה קיבלת אותן. 

לראות. 

בעיקר את הדברים הטובים, אך גם את אלו הפחות טובים שנמצאים שם - כדי שתתבונני בהם, ותרצי לתקן אותם. איש לא יכול לעשות במקומך את סדר העבודה, זו את ואת מול בוראך. מול יצרך. מול גאוותך. 

אילולא הסליחה - הסל שלך מתמלא ב'ליחה'

תתבונני, ותבקשי סליחה. 

מהבורא, מעצמך ומזולתך. ממי שאת חושבת שפגעת בו. 

הסליחה היא הכוח שלך לעבור על זגוגית חייך המלוכלכת והחשוכה, לרסס עם התרסיס הכחול ולנגב עד שהזגוגית נהיית מבריקה ממש, ללא רבב. אבל לא רק על הסליחה את מצווה ביום הקדוש הזה, כי אם גם על הקבלה לעתיד - לקבל על עצמך שלא לחזור על הטעות, להיות יותר רגישה לזולת, להשתדל לא לפגוע. 

אבל בואי תתבונני לרגע במילה סליחה - שיוצרת שתי מילים בעלות קונוטציות מנוגדות. סל - שהקונוטציה שלה חיובית, ו'ליחה' - שהקונוטציה שלה שלילית. 

אם היו אומרים לך למלא את הסל שלך בליחה, האם היית מסכימה? לא ולא. איך הייתה התגובה שלך? גועל, חלחלה ואולי אפילו תחושת קבס פיזית. 

זוהי בדיוק התחושה שאמורה לעלות בך, כשאת יודעת שאילולא הסליחה - הסל שלך מתמלא ב'ליחה' - דהיינו רוק שמעורבב עם ריר שמופרש על ידי מערכת הנשימה, לעתים על ידי מחלות הקשורות למערכת זו כמו שיעול.

וכן, יש גם ליחה רוחנית. 

כשאנחנו לא מבקשות סליחה - לא מהבורא יתברך, לא מעצמנו ולא מהזולת - הסל שלנו מתמלא בחומר שכמו אותה ליחה, יוצר בנו גועל. תחושת דחייה. ואז, אנחנו עומדות הרבה פעמים מול הראי, ולא מסוגלות להביט לעצמנו בעיניים. אנחנו נגעלות, מרגישות לא אהובות ולא רצויות. למה זה קורה הדחייה הזו? כי יותר מדי ליחה רוחנית נמצאת כעת ב'סל' שלך, בנשמה שלך. 

מה צריך לעשות כדי לשנות את זה? פשוט מאוד: לנקות. אולי זה יהיה מגעיל ברגע הראשון, במחשבה הראשונה על זה שצריך לנקות מין חומר מזעזע שכזה, אבל תחשבי על הרגע שאחרי... כשהכל בך יהיה נקי, ומבריק ומצוחצח. 

זה לא שווה את זה? ועוד איך כן. 

אז תתחילי לחפש את ה'ליחות' שעל הסל שלך, ואל תתייאשי מכך שנוצרה עליו 'וואחד' שכבה של חומר מזעזע ודוחה. אולי הניקיון לא יהיה קל, אבל אחרי שתצליחי בו והכל יבריק מטוהר מעשים - הסליחה שלך תהיה אחרת לגמרי וכך גם כל השנים ה'שמנות' וה'מדושנות' שיבואו בעקבותיה. 

גמר חתימה טובה ושנה טובה.