הקיבוצניקים שהחליטו להקים בתי כנסת: "70 שנה לא היו פה תפילות"

הם מתגוררים בקיבוצים חילוניים למהדרין, ללא שום סממן דתי, ובכל זאת - לא היו יכולים לוותר על בית כנסת במקום מגוריהם. יעקב מקיבוץ זיקים רצה לקרוא קדיש על אביו, תמיר מגבעת השלושה חיפש לחוש את ההווי המיוחד של השבתות והחגים, רונן מקדמת צבי לא יכול היה לחשוב על מקום בלי בית כנסת, ומגי, גם היא מגבעת השלושה, ביקשה מקום בו תוכל להתפלל ביום כיפור. כך החל כל אחד מהם את צעדיו הראשונים בדרך אל היעד, כאשר לעיתים רק העלאת נושא בית הכנסת לדיון בקיבוץ היווה חבית נפץ בוערת. אולם גם שנים של התנגדויות לא כיבו את החלום, ובסופו של דבר, בסיוע ארגון '"איילת השחר", הפועל להקמת בתי כנסת בקיבוצים ובמושבים, החל הרעיון לקרום עור וגידים. כיום, קול התפילה חוזר להישמע גם במקומות מהם הוא נעדר כבר מעל 70 שנה, וזאת ביותר מ-50 מושבים וקיבוצים ברחבי הארץ. 

קדמת צבי: בית כנסת נייד

רונן קדוש מקדמת צבי הגיע למושבה, אחרי שגדל בבית מסורתי, ואפילו למד כמה שנים במסגרת דתית. לכן הקמת בית כנסת במקום נראתה לו מחוייבת המציאות. "זה התחיל לפני 14 שנה, עם תפילות ערב שבת במועדון, אשר מיד בסיומן היו מגיעים בני הנוער של המושבה ועושים שם מסיבה", הוא נזכר. "הרגשנו שזה לא מתאים, אך לא היה לנו מקום אחר להתפלל בו. חשבנו לעבור אולי למקלט, אך בכנס מובילי תפילה של ארגון 'איילת השחר', בו לימדו אותנו איך להנחות את התפילה, ייעצו לנו בני יישובים אחרים לא לעשות זאת. הם הסבירו שמקלט הוא לא מבנה מספיק נעים ומזמין, ודבר זה עלול עם הזמן למסמס גם את קונספט התפילות הקיים". 

בית הכנסת בקדמת צבי מבחוץ

עם זאת, המחשבה על מבנה קבע לבית כנסת, עדיין לא הבשילה דיה. "יש כאן אנשים, מוותיקי המושבה, שתמיד היו עם זיקה למסורת. לאורך השנים הם דאגו לתפילה ביום כיפור, ואף הביאו בחורים מהישיבה התיכונית במעלות כדי שישלימו פה מנין. מצד שני, בשיחה עם ועד המושבה הבנו כי עדיין לא הגיע הזמן למבנה גדול, אשר יעמוד במקום מרכזי, ועלול לעורר ויכוחים בנושא. לכן הוחלט להשאיר את זה כרגע פתוח, ולא להתקדם לקראת מבנה מסודר".

בעקבות זאת, אחרי בירורים רבים וחיפוש אחר מקום שיהיה נכון עבורם, מצאו להם ב"איילת השחר" פתרון יצירתי. "הוחלט על הבאת קראוון נייד שישמש כמבנה בית כנסת, ומתוקף היותו מבנה קטן, שעומד במיקום לא בולט, זה לא מפריע לאף אחד", אומר רונן. "במציאות הזו, חשוב לנו להראות לאנשים שבית הכנסת לא באמת הולך להפריע למישהו גם בהמשך, ומשם אנחנו מקווים לקבל את הסכמת בני המושבה ולהמשיך לקראת למבנה קבע. בכלל עם הזמן, אנשים מפנימים את העובדה שיש כאן מקום כזה ושמחים להשתמש בשירותיו. ספר התורה משמש פה לאירועים משמחים ומצערים כאחד, וחגגנו כבר 3 שבתות חתן ושתי בריתות. היה גם אדם שיצא בנס מתאונת דרכים והגיע לומר ברכת הגומל, ופעם בשנה יש אצלנו בדיקת מזוזות למעוניינים בכך. זה הפך להיות איזשהו מוקד שמגיעים אליו לכל עניין יהודי, ולא רק כדי להתפלל. בנוסף, אורחים שומרי מסורת שמגיעים מבחוץ שמחים לגלות כי יש להם מקום להתפלל בו בשבתות. לא מזמן הגיעו זוג מוותיקי המושבה כדי לתרום למקום, הבעל התרגש מאד, וסיפר שבעבר הוריו מעולם לא התארחו כאן, בגלל שלא היה בית כנסת במקום". 

בית הכנסת בקדמת צבי מבפנים

מיהם האנשים הקבועים שמגיעים לתפילות?

"שומרי מסורת, גם מקרב ותיקי המושבה, וגם כאלה שהצטרפו אליה עם השנים וההרחבה של המקום", משיב רונן. בשלב זה מצטרף לשיחה גם נתן, חברו, שגדל במושבה, חזר בתשובה, והחליט להקים את ביתו דווקא כאן. "בבית בו גדלתי היה קידוש בכל ערב שבת", הוא אומר. "חברים שלי לא הבינו למה אני צריך כל שבוע לסבול את העונש הזה של זמן בבית עם ההורים לפני שאני יוצא לבלות איתם, אבל בסופו של דבר זה חלחל פנימה והשפיע על המשך חיי. אחרי שהוקם בית כנסת בקדמת צבי, גם אם הוא נייד וקטן, הבנתי שנפתחה עבורי האפשרות לחזור ולגור כאן. המגורים כאן נכונים לנו, למרות כל המורכבות של משפחה דתית בישוב חילוני, וזאת הודות לכל מי שעמל על הנושא".

מה נותן לכם את הכוח להמשיך בתהליך?

"האמת היא שזה בעיקר הליווי של ארגון 'איילת השחר'. לפני כן לא היה לנו מושג איך לקדם את הנושא, אך מרגע שפגשנו את הרב שלמה רענן, ראש הארגון, ראינו איך הוא הולך איתנו לאורך כל הדרך ומוכן לענות לכל צורך שלנו בכל שעה ביממה. ברגע שראינו איזה גב חזק יש מאחורינו, הבנו שמכאן אנחנו רק צריכים לבקש. שנה שעברה, למשל, היה סגר בתקופת החגים וחשבנו שלא נוכל להשיג חזן מבחוץ לתפילת יום כיפור. אולם גם לזה מצאו פתרון בארגון, ועשו לנו קורס הכנה לחג, שכלל לימוד של כל השירים והתפילות, מה שנסך בנו ביטחון רב. ברגע האחרון הצליחו להגיע שני בחורי ישיבה למושבה, והתפילות היו יפות ומרגשות, אבל לא יכולנו לדעת על כך קודם לכן". 

זיקים: אתאיסט משלים מניין

יעקב אוחיון מקיבוץ זיקים לא יכול היה לוותר על בית כנסת במקום, אולם דרכו היתה סבוכה יותר משל קודמיו. "מהיום שבו הגעתי לכאן, לפני כ-12 שנה, היה ברור לי שזה יקרה", הוא אומר. אלא שגם אחרי מאבק עיקש וניסיונות חוזרים ונשנים לקדם את הנושא, הוא נחל אכזבה. "עבר זמן עד שהסכימו בכלל להעלות את זה לדיון בקיבוץ, וכל אחד אמר את הנימוקים שלו - בעד ונגד. לבסוף הגענו להצבעה, והרוב הצביע נגד. בני הקיבוץ בעצם החליטו שהם לא רוצים פה בית כנסת". 

אלא שיעקב לא יכול היה להשלים עם המציאות. "לפני כ-3 שנים אבא שלי נפטר, והיה לי קשה מאד עם העובדה שאני צריך ללכת בכל פעם לבית כנסת באשקלון הסמוכה כדי לומר קדיש. לא הסכמתי גם עם העובדה כי עליי לכתת את רגליי בכל שבת עד אשקלון כדי להצטרף לתפילות".

בית הכנסת בקיבוץ זיקים

הפתרון למצב הגיע דווקא בעקבות מגבלות הקורונה. "בסביבות פורים בשנה שעברה מועצות ועיריות סיפקו אוהלי תפילה לצורך תפילות באוויר הפתוח, וכך התאגדנו קבוצת תושבים קטנה, ורכשנו במחיר נמוך אוהל משלנו. הקמנו אותו בשטח ציבורי מול הבית שלי, אך תושבי הקיבוץ התרעמו על כך. מבחינתם מדובר במקום חילוני, והם לא הולכים לשנות את הצביון שלו. מבחינתנו, לעומת זאת, גם אם אנחנו לא הרוב, עדיין מגיע לנו לקבל את זכויותינו, וזאת מתוך ידיעה שזה יכול להיות במקום צדדי מאד, שלא מפריע לשאר התושבים".

כך נותר האוהל על מקומו, וציבור המתפללים בו הלך וגדל. "לא הסכמנו לקפל אותו עד שיקצו לנו מקום לתפילה, מתוך אמירה שלמרות היותנו מיעוט, מגיעים לנו שירותי דת. עם הזמן, הגענו לקצת יותר ממניין, ובמקביל נעשה ניסיון לדבר על כך עם ועד הקיבוץ. גם שם נרשמה התנגדות עזה, ובכל זאת המשכנו לפעול".

לבסוף, התקבלה ההחלטה להביא לקיבוץ קראוון נייד, בסיוע ארגון 'איילת השחר', אשר יעמוד בשטח ביתו הפרטי של יעקב. "אדם מאחד המושבים הסמוכים תרם לנו ספר תורה, ואירוע ההכנסה שלו היה אצלי בגינה", הוא אומר.

למה לא קיבלת לכתחילה את עמדת הרוב, שמתנגדת למהלך?                

"ברור לי החשש מכפיה דתית והפחד מפני כניסה של איזשהו שמץ של יהדות. אבל לא ביקשתי בית כנסת במרכז הקיבוץ, ולא אלך לדפוק על דלתות של אנשים כדי שישלימו מניין. ביקשתי רק מקום צדדי, שלא אמור להפריע לאף אחד. בכלל, גם בתל אביב ובאשקלון יש בתי כנסת, והם לא הפכו למקומות דתיים, וכמעט בכל העולם יש כיום חופש דת, ואפשרות להקים בתי כנסת, מסגדים וכנסיות בכל מקום שרוצים. יהודים בחוץ לארץ לפני 100 שנה מסרו את נפשם כדי לקיים מצוות בסתר, אז לי במדינת ישראל לא מגיע להתפלל בגלוי?! ואם הקיבוץ הוא מקום נאור, שמוכן לקבל מיעוטים שונים כפי שהם, אז אני מצפה שיקבלו גם אותי כפי שאני, ואני אדם מסורתי, אשר חשובות לו התפילות בחגים ובשבתות. אלה הם השורשים שלנו, וזה מה שקושר אותנו לעם היהודי. חשוב לי גם שהילדים שלי יחונכו לאור המסורת הזו, ולא ישכחו אותה. אחרי הכל, מדינת ישראל הוקמה לא רק כמדינה דמוקרטית, אלא גם, ועוד קודם לכן - יהודית". 

מה קורה עם בית הכנסת כרגע?

"הקראוון משמש לתפילות בשבתות, ולפעמים גם לשיעורי תורה בימי שלישי. המתפללים הקבועים שמחים לבוא לשיעורים האלה ולשמוע דברי טעם וחכמה. עוד לפני שקיבלנו ספר תורה קבוע, היה אדם שהתגורר באופן זמני בקיבוץ וכתב ספר תורה לעילוי נשמת בנו, שנהרג בגיל 15 בתאונת דרכים. הוא נהג להביא את ספר התורה הזה בכל ערב שבת ממקומו הקבוע באשקלון אלינו, והידיעה שקוראים בו, היוותה עבורו איזושהי נחמה למוות הנורא. מעבר לכך, יש הרבה סיפורים קטנים, על אנשים שהגיעו לומר קדיש עבור בן משפחה שנפטר, ועוד כאלה שמגיעים לאירועים סביב מעגל החיים. יש פה זוג שהבת שלהם חזרה בתשובה, וכאשר היא מגיעה להוריה בשבתות, יש לבעלה מקום להתפלל בו. במשפחה הזו ספציפית, אפשר לראות עד כמה מכבדים את השונה, למרות שלא חושבים כמוהו. אבי המשפחה הוא אתאיסט, ובכל זאת - מגיע להשלים לנו מניין כאשר אנחנו זקוקים לכך. הוא יכול לשבת איתנו במשך 3 שעות של תפילה, רק מתוך כבוד לצורך שלנו. במהלך השבוע, ספר התורה נמצא בחדר מיוחד בבית שלהם, כדי לשמור עליו מפני החום של הקראוון. זה מדהים לראות איך אפשר לחשוב אחרת, ובכל זאת לכבד".

גבעת השלושה: "הקיבוץ תרם יותר ממה שחשבנו"

תמיר פולישוק מגבעת השלושה הגיע למקום אחרי שכבר נוסדו בו תפילות שבת. "זה התחיל עם קבוצת חברים קטנה שהתעניינו בדת ורצו בית כנסת ותפילות", הוא מסביר. "מגי - אחת הנשים שהחלה עם הרעיון, נהגה לנסוע בכל ערב יום כיפור לבית הוריה כדי להיות נוכחת בתפילות, ובשלב מסוים החליטה שמגיע לה משהו קרוב יותר לבית. ההורים שלה בכלל התקשו להבין איך יש מקום כזה, שאפילו סממן היהודי בסיסי כזה לא קיים בתוכו. מציאות זו גם מנעה אותם מלהגיע אליה לשבתות, והמצב הקיים רק העלה בתוכה עוד יותר את הרצון להסדיר מקום לתפילות. כך, בסיוע ובהדרכת הרב יצחק יעקובוביץ, רב המועצה, היא ועוד כמה חברים לרעיון פנו לקיבוץ בבקשת מקום לתפילה. זה לא קרה ביום אחד, ודרש שיחות רבות ודבקות במטרה, אך לבסוף הוקצה עבורם מבנה המקלט עבור התפילות".

תמיר בבית הכנסת בגבעת השלושה

החברים אספו כיפות, סידורים וחומשים, והחלו לפקוד את המקום לתפילות שבת. "ארגון 'איילת השחר' שכר דירה במקום, כדי לשכן בה אנשים שיבואו להשלים לנו מניין בשבתות, והם גם לימדו אותנו את סדר וניגוני התפילה", אומר תמיר. "במקביל, החלו להגיע אנשים מפתח תקווה הסמוכה כדי לעזור אף הם בהשלמת מניין, ויאמר לשבחם שהם התמידו, ומתמידים עד היום, ללכת את כל המרחק הזה אפילו בימים גשומים ובשבתות לוהטות. גם בימים נוראים אנחנו נעזרים באנשים מבחוץ שבאים להוביל את התפילות המיוחדות".

בית הכנסת בגבעת השלושה בחוץ

אולם באחד הימים עלה המקלט באש, מה שחיזק בקרב פוקדי בית הכנסת את הרצון להקים מבנה מסודר. "הנושא עלה לדיון, ולאחר תקופה של אסיפות ושיחות רבות, רעיון ההקמה עבר ברוב מוחץ. ברור לי שלא בכל קיבוץ זה כך, ומן הראוי להעריך את הכבוד אותו החליטו לתת לרעיון גם רבים שאינם פוקדים את בית הכנסת".

איך אתה מסביר את המוכנות הזו לכבד את המהלך?

"נראה לי שזה בגלל שהסברנו שאנחנו לא הולכים לשנות את הצביון של הקיבוץ. הבהרנו שאנחנו אלה שנכנסים לשטח שלו, ולא הוא לשטח שלנו, וברגע שאנשים הבינו שזה לא יפגע באורח חייהם, הם קיבלו את הצורך שלנו בהבנה".

השלט שעל בית הכנסת בגבעת השלושה

אלא שבזאת לא הגיעה חבורת המתפללים אל המנוחה והנחלה. "אחרי ההחלטה העקרונית על הקמת בית כנסת, החלו דיונים על אופי המקום והתפילות, ושם זה נתקע למשך שנים ארוכות", אומר תמיר בצער. "כך המשכנו להתפלל במקום זמני, כשבליבנו פועם החלום להקים מבנה ראוי. אט אט, עם הזמן שעבר, זה הפך למציאות, ויאמר לשבחו של הקיבוץ, שבסופו של דבר הוא גם הוציא על כך סכום כסף גדול בהרבה ממה שדובר עליו בהתחלה. כך, עם בוא השנה החדשה אנחנו זוכים לחנוך את מבנה בית הכנסת החדש בגבעת השלושה".

בית הכנסת בגבעת השלושה בפנים

מאיפה הנחישות להמשיך ולפעול עבור הקמת בית כנסת, למרות כל הקשיים?

"אנשים שרוצים את החיבור הזה, היו מוכנים להשקיע עבורו הרבה מאד. אני אישית באתי מבית שלא היה בו שום קשר ליהדות, ועם נישואיי לאישה שבאה ממשפחה דתית, גיליתי עד כמה מיוחד זה לחגוג את החגים. כאשר הבן שלי הגיע לגיל 13, למדתי יחד איתו איך להניח תפילין, כי בקיבוץ בו גדלתי אני זה לא היה קיים. כיום אני שומר שבת כפי יכולתי ונהנה מזה מאד, ויש כאן עוד כמה כמוני, ששומרים על דברים מסוימים. בכלל, עם הזמן הגיעו גם הפתעות משמחות. אנשים שהתנגדו בהתחלה לרעיון ביקשו להגיע לבית הכנסת לצורך עלייה לתורה של הבן או הנכד, וכמה בחורים צעירים מיושבי המקום התחילו להגיע לתפילות מידי פעם".

גבע: "רוצים להתפלל דווקא עם חרדים"

בקיבוץ גבע עדיין אין בית כנסת פעיל, אך רועי לרון, אחד התושבים, החליט שעל מניין בימים נוראים הוא לא מוותר. "לפני כ-100 שנה, כשהוקם הקיבוץ, היה כאן בית כנסת, אך עם הזמן והחלוצים שנפטרו - המציאות הזו התמוססה", הוא אומר. "מאז, קרוב ל-70 שנה שלא היו כאן תפילות, וכאשר החלו להגיע ילדיי לעולם, לפני כ-13 שנה, החלטתי להרים את הכפפה. זה בא אצלי פחות ממקום דתי, ויותר מתוך רצון שהם יפגשו דרך התפילה אנשים מהציבור החרדי, אשר מגיעים מבחוץ כדי לחזק את המניין. חשוב לי שכאשר הילדים שלי ילכו בירושלים, הם לא יגידו 'זה דוס וזה פינגווין', אלא יכירו חרדים מקרוב וירגישו מחוברים אליהם. מעבר לכך, אני גדלתי כילד בקיבוץ אחר, ובכל שנה היו מגיעים בחורי ישיבה לקיים אצלנו מניין. בני הקיבוץ אפילו היו נותנים את הצימרים שלהם כדי לשכן בהם את אותם בחורים. אבא שלי היה איש מאמין, ובכל יום כיפור צעדתי איתו לתפילה. לכן חשוב לי להמשיך את זה גם עבור הילדים שלי".

כאשר החליט רועי לעבור ממחשבה למעשה, הוא לא בדיוק ידע איך להגיע לאנשים הנכונים. "כאן נכנס הרב שלמה רענן, ושלח לי מניין של חבר'ה חרדים נהדרים לתפילות הימים הנוראים. יאמר גם לזכותו, שמהרגע הראשון הרגשתי שהוא איתנו בגובה העיניים, ולא בא להחזיר אותנו בתשובה. אנשים בקיבוץ אמנם ביקשו שיגיעו בני המושבים הדתיים סמוכים, אשר דומים לנו יותר באורח חייהם, אך לי היה חשוב להביא דווקא חרדים, כדי להיפתח לציבור שאיננו פוגשים בדרך כלל. כאשר ילד רואה ברחוב אדם עם חליפה וזקן, ואז האדם הזה מגיע אליו לקיבוץ וגם יושב לעשות איתו צחוקים בחצר, זה מפיל את כל החומות ושובר סטיגמות של שנים". 

ישנם פנים נוספים בהם רואה רועי חשיבות בקיום מניין תפילה. "יש כמה חוזרים בתשובה יוצאי הקיבוץ, וזו הפעם היחידה בשנה שבה הם באים יחד עם הילדים שלהם לביקור אצל סבא וסבתא. פן נוסף, הוא של מבוגרים מוותיקי הקיבוץ, שמתרגשים מאד מהתפילות. התגורר פה בעבר אדם ניצול שואה, שכבר נפטר, ומבחינתו התפילה הזו היתה עולם ומלואו. בשנים שקדמו לכך הוא היה הולך לתפילות במושב הסמוך, וכאשר התחלנו עם מנין כאן זה היה עבורו משמעותי ביותר. בנוסף, יש אצלנו קבוצה של צעירים מחו"ל אשר מגיעים לעשות שירות צבאי בארץ, הם רגילים לתפילות בחו"ל, ושמחים לגלות שהן מתקיימות גם כאן".

עלו גם התנגדויות במהלך הדרך?

"בשנים הראשונות נרשמה התנגדות, אבל עם הזמן אנשים התרגלו לרעיון. היה גם דיון לגבי אופי התפילה, ושאלות כמו 'למה שהנשים ישבו בנפרד?', אך בסוף הצלחנו להגיע להידברות ולהחלטה להישאר בפורמט המסורתי. היופי הוא בכך שמי שמתאים לו מגיע, ומי שלא - לא. בנוסף, אנחנו מארגנים פעילות לילדים, במהלכה הם שומעים תקיעת שופר, ואפשר לראות שגם מי שלא שומר מסורת שולח את הילדים שלו לפעילות הזו. בסופו של דבר, זו המסורת שלנו כבר אלפי שנים, ולי אישית חשוב שיהיה לנו קשר אליה".

פעילות ילדים בקיבוץ גבע

מה עם מבנה בית כנסת קבוע?

"חשבתי שעד שהבן שלי יהיה בן 13 זה כבר יקרה, ושהוא יוכל לעלות בו לתורה, אבל לא זכינו. בכל אופן, חשוב לי לא להסתפק בקראוון קטן, והקמת מבנה קבע דורשת עבודה רבה, לכן אנחנו עדיין לא שם. עם זאת - אנחנו שמחים בתפילה במועדון הקיבוץ. יש לנו נוף יפיפה של הרי הגלבוע, מגיעים עשרות אנשים לתפילה, ואנחנו רואים כאן התרגשות רבה".

כאשר התחיל רועי עם הרעיון, הוא עוד נחשב חדשני, אך עם השנים זה הלך והתפשט במקומות נוספים. "היום מדובר כבר במפעל ענק של ארגון 'איילת השחר', והוא יוצר חיבור אדיר בין הקצוות השונים בעם. אני רואה הרבה סקרנות סביב החרדים שבאים - פתאום מגלים, למשל, שהם אנשים עובדים, ומבינים מה זה עבורם לימוד תורה ולמה הם לא עושים צבא. החילוני הרגיל חי את הסטיגמות הנוראיות שהתקשורת מפמפמת, והמפגש החי הזה מפיל את כל החומות. זה בעצם מה שחיפשתי, ואני מאחל לכולנו שכפי שנוצר חיבור כאן, כך נראה אותו קורה השנה בכל רחבי הארץ".