המדריך לסבתא
הנכד ברח מההצגה, איזה עונש לתת לו?
ראי את ההבדל בין הדברים: גם פה וגם פה החזרת את הילד הביתה ובצדק. גם פה וגם פה יידעת אותו בכך שזה דבר יקר ושהוא בזבז את הכסף, שלא בצדק
- מנוחה פוקס
- פורסם ח' תשרי התשפ"ב |עודכן
(צילום: shutterstock)לקחתי את נכדי בן ה-4 להצגה במתנ"ס השכונתי. מיד כשהתחילה ההצגה הוא התחיל לצרוח שהוא רוצה לאמא.
ניסיתי לשכנע אותו להמשיך לראות את ההצגה, אבל הוא צרח כל כך שהייתי חייבת לצאת אתו החוצה. גם שם המשיך לצרוח ולא רצה לשמוע כלום.
כעסתי עליו מאוד, כי כל כרטיס עלה הרבה כסף רב, וגם התביישתי מכול מי שמסביב.
חזרנו הביתה כשכל הדרך אמרתי לו: "יותר לא אקח אותך להצגה, בחיים!".
הוא המשיך לבכות כל הדרך ואמר לי: "אני גם לא רוצה ללכת אתך לשום מקום, את סבתא רעה!".
רציתי לשאול: מה אני אמורה לומר לו? איזה עונש עלי לתת לו?
* * *
אני לא בעד עונשים. עונשים לא מחנכים, בוודאי לא נכדים.
אני כן בעד ללמד אותו שהמעשה שלו לא היה במקום, ואולי, הוא אפילו יצא מופסד בשלו.
מה שהיית צריכה לעשות, זה לקחת אותו הביתה. לשמור על קור רוח, ולומר לו בבית, שאת מאוכזבת מאוד, כי כפי שאמרת לו קודם, זה עלה לנו הרבה כסף, וחבל...
"עכשיו, אני לא אוכל עוד לקחת אותך להצגות יפות, עד שתגדל ותבין מה זה כסף".
זה בעצם מה שעשית קודם, אך ראי את ההבדל בין הדברים: גם פה וגם פה החזרת את הילד הביתה ובצדק. גם פה וגם פה יידעת אותו בכך שזה דבר יקר ושהוא בזבז את הכסף, שלא בצדק.
ההבדל בין שני המהלכים נעוץ בזה שבמקרה שנהגת לפיו, כעסת על הילד ואמרת את הדברים כעונש, כ"דווקא". זה הביא את הילד לענות לך ב"דוקא": "לא אכפת לי! לא מעניין אותי! אני לא נבהל מהעונש שלך! את סבתא רעה!".
אילו היית נוהגת באופן שהצעתי לך, הילד לא היה מרגיש שהוא צריך להחזיר לך מנה כנגד מנה.
הוא היה מצטער על התנהגותו, ובעוד כמה חודשים, כשהיית שואלת אותו אם רוצה ללכת להצגה, ואם בטוח שהוא גדול מספיק כדי שלא לצרוח שם, הוא היה עונה בכניעה: "אני רוצה!".
ושם, בהצגה, הוא לא היה צורח עוד, כי כבר הבין לאן הולכת התנהגותו.
כשאנחנו עונים לילד בצורה ברורה ועניינית, לא נלחמים בו, לא מתכתשים, לא מעליבים ולא פוגעים – הילד אתנו.
החליפו עכשיו את אפליקציית טיקטוק בהידברות Shorts וצפו בתוכן איכותי ומחזק.
לחצו כאן להורדה >>