למה את כל הזמן אומרת לעצמך שמה שאת עושה זה לא מספיק טוב?

מכינה רשימה ליום המחר. צריכה להספיק לעשות כמה דברים חשובים להתקדמות הרוחנית שלי... "מקווה שאצליח" מייחלת לעצמי. והנה, באופן לא מפתיע למדי, בסופו של יום הרשימה נותרה כמעט נטולת "ויים".
אני נזכרת כיצד בימי הרווקות יכולתי להגיע לכל כך הרבה הספקים, ובזמנים קצרים ומהירים. יכולתי ללמוד ספרי קודש חשובים, יכולתי להתפלל באריכות ובמתינות, ללכת כל יום לשיעורי תורה, לדבר עם חברות שצריכות עידוד שעות על גבי שעות. וזה כמובן כולל עבודה במשרה מלאה. הרגשתי טוב עם עצמי. הרגשתי תחושת סיפוק, "עוד יום מנוצל".

היום...? אם לפני שאני הולכת לישון הבית מסודר ונטול כלים מלוכלכים, אני מרגישה תחושת ניצחון.

מדי פעם בפעם אותו קול פנימי עולה ומזכיר לי: "אבל מה עם ההספקים? מה עם כל התכנונים שלך? מה עם כל הדברים החשובים שאת צריכה לעשות? רצית כל כך ללמוד את ההלכות החשובות ההן, ורצית לשמוע כל יום לפחות שיעור תורה אחד, וגם ללמוד ספר מוסר ולעשות עוד כמה מצוות טובות".

אז מתחילה המלחמה הפנימית הזאת בין השאיפות הגבוהות והרצון לעשות כמה מצוות כאלה שאחריהן מקבלים טפיחה קטנה על השכם, אפילו מעצמך לעצמך, לבין הקול האחר שמזכיר לך "את רעיה ואת אמא. הבית צריך אותך".

הקול השני הוא תמיד המכריע, אבל למה עדיין יש תחושה של פספוס וחוסר הספק?

הבנתי את זה אחרי שיחה טובה עם כמה אנשים הקרובים אלי. זה התפקיד של היצר הרע – לגרום לך להרגיש שאת לא מספיק טובה, לצער אותך, לייאש אותך, להוריד אותך למטה. במילים אחרות, הוא גורם לך להמעיט בחשיבות המצוות האדירות שאת עושה בתוך הבית שלך. כן, עם שטיפת הכלים, והדאגה לאוכל של בני הבית, והסידור בפעם האלף של הסלון והמטבח, והחיבוק ותשומת הלב לילדים.
הוא אומר לך "מה זה לשחק בציורים ומדבקות עם הילדה לעומת שיעור תורה חשוב, או לעשות חסד עם השכנה ההיא שילדה תינוק ולא עזרת והבאת לה כמה מאכלים נחמדים?! ואיך תתקדמי בתיקון המידה הלא טובה ההיא שיש לך, אם את אפילו לא לומדת ספר מוסר בנושא?". הוא מכניס מחשבות של קטנות על היהלומים שאת עושה רגע-רגע כרעיה וכאמא. ולמה? כי זה התפקיד האמיתי שלנו, כי זה הייעוד והתכלית שלנו בראש ובראשונה כנשות ישראל, ולכן דווקא שם הוא רוצה להוריד אותנו ולתת לנו תחושה שזה לא מספיק טוב. דווקא משם הוא רוצה להרחיק אותנו.

התפקיד של היצר הרע הוא למשוך אותנו כמה שיותר רחוק מהמקום שבו נמצאת הקדושה, מהמקום שבו נמצא לב לבה של המהות שלנו.

החלטתי שאת אותן מחשבות לא רצויות שמזחלות להן, וממעיטות בפעולות היום-יומיות של הבית, אני חותכת. את השאיפות האחרות אני לא שוכחת, אני אספיק בכל יום כמה שאספיק, עשר דקות של דבר תורה ולא שיעור שלם, שני עמודים בספר ולא עשרים. ואם יצא ולא הספקתי באותו יום – גם זה בסדר. כי היום היה מלא וגדוש במצוות אחרות, של להיות רעייה, של להיות אמא, של להוות בית רוחני שבונה נפשות. וזה החסד האמיתי, לפני הכול, לפני עזרה לשכנה או לפני כל מצווה אחרת שמצטיירת בתור בומבה ביחס להכנת טוסט וסלט לבני המשפחה. זה הייעוד, וכל השאר... נספיק כמה שנוכל וכמה שיתאפשר. עם תחושת סיפוק בסוף היום במה שכן עשיתי היום, ועם שמחה שבמגבלת הזמן של 24 שעות ביממה עשיתי את מה שהכי חשוב, עשיתי את העיקר.

אמא יקרה, את מחליפה לתינוק? לוקחת אותו לגינה? אין לך מושג כמה מצוות את מקיימת בכל רגע ורגע. הרב זמיר כהן בקטע קצר ועוצמתי על הזכות האדירה של האמהות:

מומלץ לקרוא גם:

אתה נותן ונותן לאחרים, אבל קודם כל הבית

חסדים? לא על חשבון הבית

אם אפשר לעשות חסד בחוץ – למה לא לעשות אותו גם בפנים?