"איך אפשר להיות רוחני כשהבטן מקרקרת?": צום כיפור כפי שלא הכרתם מעולם

"איך אפשר להיות רוחני כשהבטן מקרקרת?", שואל גולש את הרב אהרון מוס. "אני מבין שצום יום כיפור אמור לגרום לי להתמקד על הנפש שלי ולא על הגוף. אולם, כשמתקרבת שעת הצהריים, אני כל-כך רעב, שבשארית היום כל מה שאני יכול לחשוב עליו זה אוכל. האם זה לא מסכל את כל כוונת הצום? איך אני יכול להיות רוחני יותר עם בטן מקרקרת?"

הרב אהרון מוס, רבה של קהילת 'נפש' הממוקמת במרכזה של שכונת בונדי ביץ', סידני אוסטרליה, השיב לגולש תשובה יפהפייה. בסגנונו השנון והמיוחד עונה הרב מוס בדרך המאופיינת בחשיבה מחוץ לקופסא.

"לצום זה לא ממש שעשוע", משיב הרב מוס. "כשמגיע חצות היום של יום כיפור, אנו נזכרים בסעודה המפסקת ומתחרטים עמוקות על אי-אכילתה של עוד חתיכת עוף. ככל שמתמשך היום, אנו מתחילים להעיף מבט בשעונינו כל כמה דקות, כשאנו מצפים בייאוש לשבירת הצום. יתכן שאנו מחזיקים סידור ביד, אך כל מה שאנו רואים לנגד עינינו זה התפריט לארוחת הערב. כשהחזן מפציר בקב"ה לסלוח לחוטאים, אנחנו מבקשים ממנו ארוחת ערב".

"אני לא מכיר פתרון קסם להפוך את הצום לדבר קל", כותב הרב מוס, "אך צום יכול בהחלט להיות חוויה רוחנית. במקום להתעלם מהרעב של הגוף, אנחנו יכולים למעשה לנצל אותו כדי להביא אותנו קרוב יותר לנשמה. אך לשם כך דרושה מעט התבוננות".

"כשהקולות מבטנך מתחילים להציף את תפילות יום הכיפורים, ואתה מתחיל לראות חזיונות תעתועים של אוכל המונח לפני העיניים, נסה מדיטציה זאת:

"תסתכלו עלי! אנו בן אדם בוגר ורציונאלי, שבדרך כלל מתפקד די טוב. אך היום, רק משום שהפסדתי את העוגה והקפה של הבוקר, אני לא יכול לחשוב כמו שצריך! הנה אני יושב בבית הכנסת ביום הקדוש ביותר בשנה, וכל מה שאני יכול לעשות הוא לדמיין על עוף בפפריקה ופירה. בטן ריקה הפכה אדם בוגר לבהמה רעבה.

"ומה שעוד יותר מגוחך הוא, שבעוד שעתיים זה יקח רק כמה ביסים של עוגה וכוס קוקה קולה כדי להשכיח ממני את כל החוויה הקשה של הצום! ואז אני שואל: האם כל האני שלי מסתכם בצלחת אוכל? האם אני לא יותר מתרכובת של הצריכה התזונתית שלי? אם תיקח ממני את כריך הטונה, זה הסוף שלי?

"התשובה היא: אם כל מה שאתה זה רק הגוף שלך, אז כן, אתה מה שאתה אוכל ולא יותר. אך באמת, הגוף שלך זה לא כל מה שאתה. אתה הרבה יותר מאשר הסך-הכל של הפחמימות והחלבונים שלך. אתה לא רק גוף. אתה נשמה. הגוף הוא בסך הכל בית שביר ונצרך לנשמה, לזהותך האמיתית.

"אנו לוקחים את הגוף וצרכיו בצורה רצינית מאד. אנחנו יכולים לחיות את חיינו בהתעסקות עם תשוקות הגוף ודחפיו, כשאנו שוכחים שיש משהו נעלה יותר בחיים מאשר אמצעי הנוחות שלנו. הצום מהווה תזכורת לשבירות והתלות של הגוף. ככל שאתה נהיה יותר רעב, כך אתה מכיר יותר בעדינותו של הגוף וכמה הוא באמת חסר בסיס מוצק. החיים חייבים להיות משהו שהוא מעבר לארוחת בוקר.

"הגוף הוא לא יותר מקליפה חיצונית, משטח דק של מי שאתה. הזהות האמיתית שלך היא אותו חלק ממך שרואה אל מעבר לרעב האישי שלך ומרגיש את הרעב של אחרים; שיכול להסיט את עצמו הצידה מהצרכים האישיים שלך ולהתמקד בצרכים של אלה שמסביבך. זוהי הנשמה שלך", מסביר הרב מוס.

"כל השנה אנו עובדים, קונים, מבשלים, אוכלים ומתעמלים – כדי להאכיל את גופנו. יום אחד בשנה אנו פוסעים אחורה מן העצמי הגופני שלנו וצועדים אל עולם הנשמה.

"ביום כיפור, השקף על הגוף מנקודת ראות של הנשמה", מסכם הרב מוס את תשובתו. "הבט על גופך הרעב, רחם עליו בגין חולשתו ורפיונו, והחלט שבשנה הבאה לא תעשה את גופך ותענוגותיו הזמניים לגורם היסודי והחשוב ביותר בחייך. במקום זה, תדאג לגופך שיוכל לשרת כמכשיר לעשיית טוב ולהשגת השליחות שלשמה ירדה נשמתך לעולם הזה".

למה הרב יגאל כהן שרוי בלחץ נפשי לפני כל הרצאה?