מפתיע: זו היתה הטעות הגדולה ביותר של המחבלים שנמלטו ונלכדו

בערב ראש השנה הצליחו 6 מחבלים לברוח מהכלא הכי שמור במדינה. מדובר בחפירת מנהרה שנעשתה מתחם לאפם של סוהרים ומשקיפים. מספר ימים לאחר מכן 4 מתוכם נתפסו, והוחזרו אחר כבוד בחזרה לתאי הנאסר.

אני דווקא מתפלא על אותם אסירים. אם הם הצליחו לברוח מהכלא הכי שמור ולבנות מנהרה ממשית מתחת לאפם של כוחות אבטחה כבדים - זה מראה שהאסירים האלו הם אנשים באמת מוצלחים. מוכרח להיות שהם היו מתוכננים מאוד ועקביים, ועבדו עם חשיבה ותכנון.

ואיך הם נתפסו? כי לא היה להם מה לאכול ולא היה להם איפה להתחבא, הם היו תשושים וחלשים -ונתפסו.

ואני עומד ושואל: מה חשבתם לעשות רגע אחרי שאתם נמלטים? הרי בניתם מנהרה, התעסקתם עם לוגיסטיקה הנדסאית מורכבת. איפה נכשלתם? ביום שאחרי! יצאתם החוצה לדרור ולא מצאתם מלפפון וגזר לאכול. לא מצאתם קורת גג? זו הבעיה שלכם? כל הומלס מצליח לאלתר לעצמו איזה חורשה או יער להתמקם בה. להחביא עשר טון חול הצלחתם, וכמה ופלים לא הבנתם שעליכם לקחת איתכם?!

מה מתברר? המחבלים היו מאוד מתוכננים, אבל רק עד רגע הבריחה. את הרגע שאחרי הבריחה הם לא תכננו כלל. לאן פנינו מועדות? איפה מתמקמים? איך מתכננים את המילוט למקום בטוח? - את זה הם לא תכננו בכלל.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

עד רגע הבריחה הם היו מהנדסאים מבריקים, ומיד לאחר מכן הם מצאו את עצמם מחזרים על הפתחים, תשושי כח ומחשידים, וממש לא נותנים חשק לאף אחד לעזור להם.

והמסר הזה הוא קריטי ומעשי בשבילנו:

לחתור חתירה - אנחנו כבר חותרים. לחזור בתשובה - אנחנו משתדלים לחזור, והנה, המחתרת חתורה, ואנחנו בורחים מהעבירות - זה כבר משהו מוכר. אנחנו עושים את זה כל שנה, אבל משום מה אחרי תקופה קצרה אנחנו שוב חוזרים לכתלי בית הסוהר, אנחנו מאוד מהר נלכדים בחזרה בתוך הבוץ של החיים האפרוריים של השנה.

השאלה היא למה? למה התשובה והטהרה של יום הכיפורים זה לא מחזיקים מעמד?

רבי עזריאל טאובר זצ"ל היה מזכיר את שיטת "12 הצעדים", בה אנשים שהצליחו להיגמל מהתמכרויות, אך למרבה הכאב חזרו לשם בחזרה. אמר ר' עזריאל: מה הסיבה שהם חוזרים לזה? כי נכון, נתת לבן אדם את כל הכלים איך לצאת מההתמכרות – סוף סוף הוא יוצא, הוא נושם את אויר החירות, ואז הוא שואל את עצמו: בשביל מה? בשביל מה? לאן? מה יש לי עכשיו לעשות עם עצמי?

לזה כבר אין לך תשובה. הפסיכולוג רק עזר לך לצאת, אבל אחרי שיצאת - מה עכשיו? בזה הוא כבר לא יעזור. הוא עצמו לא יודע.

זה בדיוק כמו המחבלים שהיו מומחים בלדעת איך לצאת מבית הסוהר, אבל כעת אחרי שיצאת – נו, עכשיו מה? מה עושים עכשיו? על זה הם לא חשבו

אומר רבי עזריאל טאובר: שכמובן ניתן לומר על דרך המליצה יש לנו י"ג עיקרי אמונה: 12 העיקרים הראשונים הם הדרך לצאת מהבור לצאת מהבועה, בצעדים אלה אתה לומד שיש בורא עולם, אין עוד מלבדו, יש תורה, יש נביאים, הכל אמת. זהו.

עברנו את שנים עשר השלבים, סיימנו את הי"ב עיקרים. אני כעת ביום כיפור, אני יודע שאין עוד מלבדו, אני יודע שיש שכר ועונש, חזרתי בתשובה, אני מקבל על עצמי עול תורה, והנה - כעת הגיע מוצאי יום כיפור. יצאתי לחופשי. אני כעת נושם את האויר הטהור של יהודי טהור מכל חטא.

יהודי – מכונה מופלאה שמייצרת נצח

עוברים יום, יומיים, שלושה, ואז נשאלת השאלה:

רגע, לאן? לאן פני מועדות? כן, יצאתי מהעבירות, יצאתי מבית הסוהר, חפרתי מנהרה והצלחתי לצאת - אבל כעת, לאן? מה היעד שלי בחיים?

אם על השאלה הזו לא מקבלים תשובה, מה הפלא שהמחבלים האלו תוך כמה ימים מצאו את עצמם בחזרה בתוך הבור?! אם יצאת לדרור ואין לך לאן ללכת - זה עניין של ימים עד שאתה חוזר בחזרה לבוץ.

המשיך רבי עזריאל ואמר: כאן מגיע העיקר הי"ג בעיקרי האמונה, שהוא ה"שפיץ אמונה" (כלשונו), והוא הפסגה של הי"ג העיקרים. העיקר הי"ג מסביר לאן! לאן פנינו מועדות. מה כתוב בעיקר הי"ג? תקשיבו טוב: "אני מאמין בתחיית המתים".

מה זה תחיית המתים? האמונה ב"תחיית המתים" זה לא איזה מידע נקודתי ששייך לרקע של בית הקברות, וגם לא בהקשר לנפטרים. האמונה בתחיית המתים זה אומר: שביהדות - אין שום דבר מת!

אנחנו נמצאים כאן בעולם של שותפות עם ה', וחיי עולם נטע בתוכנו, יש לנו עסק עם נטיעות נצחיות, ואנחנו כל הזמן משקים את הנטיעות האלו לקראת החתונה הגדולה עם ה'.

כלומר: אנחנו מכונה שמייצרת נצח. כל כוס מים, כל נשימה, כל מעשה של יהודי – הוא פוטנציאל של נצחיות, אם הוא נעשה לפי רצונו יתברך.

אנחנו חותרים כאן, משהו רוחש כאן, מתבשל כאן: ה' נתן לנו את הזכות להיות שותפים פעילים בהעמדת הבית המשותף שלנו איתו. אנחנו בונים את הקן הזה מיד אחרי יום כיפור. מיד אחרי שיצאנו מהבור, יצאנו מהעוונות שלנו - כעת אנחנו ניגשים לשלב העיקרי, למקום אליו פנינו מועדות.

כעת בונים בית עם ה', בונים סוכה, דירת עראי מפסולת גורן ויקב, אבל היא מייצגת את "צרור החיים" שאנחנו הולכים לזכות לשבת בסעודת עורו של לווייתן.

ומה נעשה שם בסוכה, בצל כנפיו של בורא עולם? לא תאמין: אנחנו לא נתפלל, לא נצום, לא נלבש בגדי לבן ונעמוד כל היום כמלאכים, ממש לא! אנחנו נאכל, ונשתה, ונישן, ונטייל, ונתלה קישוטים, ושם, באכילה ושתיה ושינה אנחנו נזכיר לעצמנו שיהודי שאוכל זה לא כמו גוי שאוכל, גוי שאוכל זה מגרסה, גוי זה מכונה שלוקחת כל דבר ומתרגמת אותו לביוב.

אבל יהודי? זה בדיוק ההיפך! יהודי זה מכונה פלאית שלוקחת כל הווה - ומתרגמת אותו לנצח. שינה של יהודי זה "בידך אפקיד רוחי", אכילה של יהודי זה "ברוך אתה ה'" של ברכת הנהנין, ברגע שחל על זה שם ה' - זה אוטומטית מתורגם לנצח. אנחנו לא מבזבזים כאן שניה אחת. אצל יהודי אין לבשל ושוב פעם לבשל ושוב לכבס ושוב לגדל ילדים. כל דבר מתורגם לנצח, משוגר לעולם הנצחי שהולך ונבנה ודולק לקראת התגלותו.

זו הסיבה שסוכות מגיע מיד אחרי יום כיפור. זה בדיוק מה שהיה חסר לאותם מחבלים. יום כיפור היה להם, הם יצאו מהבוץ, אבל סוכה לא היתה להם. לא היה להם לאן ללכת, לא היה להם את הסוכה הזו, איפה לשים את עצמם.

ביום כיפור כולנו עומדים בבית הכנסת ומתחננים: סלח לנו מחל לנו כפר לנו, וה' מוחל ומוחק. זהו. אתה נקי. לך אכול בשמחה לחמך, ושתה בלב טוב את יינך. אנחנו יוצאים לעולם הנקי והטהור, נושמים את האויר הצלול ו...וכעת לאן? לאן פנינו מועדות מה אנחנו עושים עם זה שעכשיו פותחים דף חדש? מה כותבים בדף הזה? באיזה תוכן ממלאים אותו??

זה כבר חג הסוכות, וצריך להיזהר: יש יצר הרע מיוחד לשכוח לתכנן את היום שאחרי הבריחה. יש יצר הרע לא להתעסק בלמלא את החיי העולם שלנו בתוכן מבפנים, למלא את האכילה, שתיה, שינה - להבין שחיי החומר והשגרה האפרוריים של היהודי - גם לזה יש משמעות של נצח, וזה חותר לנצח.

אין ברירה: אסור לחזור על הטעות של אותם מחבלים. אנחנו אוטוטו יוצאים מהמחתרת, ומיד מתחילים לבנות לנו בית משותף של הקב"ה ושלנו.