דבורי וקשטוק בסיפור אישי על מטבע עם שני צדדים

שנה לא פשוטה עברה עלי, ועל עוד אלפי נשים (וגברים וילדים ונערים ונערות, כמובן) בישראל, וכמה מאות מיליונים בעולם.

לכולם לא פשוט.

לא ראיתי מישהו אחד שפשוט לו. שהכל חלק אצלו. גם אלו שנראים לכם כאילו הכל סבבה אצלם.

תאמינו לי, אני רואה את כולם בקליניקה. כולם זה כולם: ללא הבדלי מעמד, מצב כלכלי, עיסוק, מקצוע, השתייכות עדתית, מגזרית וקהילתית. מחצרות אדמו"רים ולהבדיל, פוליטיקאים משופשפים, אילי הון ו"עמך".

כולם רוצים חיים טובים יותר, וקלים הרבה יותר.

אם הייתי יכולה לכתוב את רשימת ה"עשה" ו"אל תעשה" לחיים כאלו, זה היה לפחות 100 כרכים, ובוודאי שאני בעצמי עוד לא יכולה לסמן עלי וי כמושלמת, ועדיין, בתוך הכאב שאני פוגשת בקליניקה, וגם מניסיוני האישי, יש משהו אחד שאם נצליח כולנו לעמוד בו, הרי שחיי כולנו ישתפרו פלאים.

אני אתחיל מסיפור אישי, שלא אוכל לפרט את כולו מטעמים אישיים, כמובן, מבלי לפגוע במסר הברור.

(ורק להבהיר: לא מזמן כתבה לי מישהי שלאחרונה אני כותבת כל מיני דברים בלי לפרט, וזה חבל. עניתי לה שמטרת הפוסטים היא לא לתת מענה לסקרנות של אחרים ולשתף במה שלא מתאים לי, אלא לאפשר תובנות וכלים שיעזרו למי שרוצה, ולכן אני פעמים רבות משתפת מחיי כשזה רלוונטי. ההצעה שלי היא לקחת את המסר ולא להתעסק בחלקים הצהובים, וד"ל).

באחת מסעודות חג ראש השנה קפצו אלינו אורחים שאנחנו אוהבים מאד. בשלב מסוים אחת מהן פלטה משפט, שאולי ביום רגיל הוא היה "עובר" והייתי מחליקה אותו, אבל בנסיבות הנוכחיות, כשאני בתקופה מורכבת, רגישה יותר ודרוכה מאד, בתחום ספציפי, מספיק עשן קל בשביל לשרוף הכל.

הייתי שקטה מאד, דבר שלא אופייני לי, ובלעתי את הרוק.

רציתי להתפוצץ, להטיח, להעמיד את הדוברת במקומה, להוציא מהבטן שלי קצת מהאבנים שהיא סוחבת, וסתמתי, כמו שאני מרבה לעשות לאחרונה.

המשכתי להיות טכנית: הגשתי מנה אחרונה, טאטאתי בפעם המיליון את הרצפה שהילדים שלי והאורחים המתוקים הרבו לפזר עליה כל מה שרק אפשר והשתדלתי להיות יותר במטבח מאשר בשולחן, כדי להימנע מנזקים שאני יכולה ליצור ברגע של כעס בלתי נשלט.

ה"אורחים לרגע" עזבו, אבל המשפט שנאמר נשאר עומד בחלל הסלון.

למחרת, אחת מה"אורחות לרגע" שנכחו באירוע עלתה אלינו שוב עם ילדיה, דבר שלרוב אני מקבלת בברכה ובשמחה, אבל אני הייתי טעונה מאד. די מהר הבנתי שאני נושאת מטען נפץ, ובמקום לפוצץ אותו העדפתי להניח אותו, ובזהירות אמרתי לה שאני פגועה מאד לאור מה שנאמר אמש, ונכון שלאותה אחת אין קשר ישיר בכלל, אבל היא הייתה נוכחת והייתי צריכה רגע לעבד את האירוע. היא ציינה שהיא מצטערת מאד ושהיא רואה שאני כאובה, והלוואי והיא הייתה יכולה לעזור אבל היא לא.

"למה שלא תרימי אליה טלפון ופשוט תגידי לה שאת פגועה ורוצה להבין מה קרה?", היא ניסתה להציע.

"מה פתאום? שהיא תרים טלפון אלי!", עניתי בכעס.

"נו, את יודעת. היא לא תעשה את זה. את מכירה אותה. אני במקומך הייתי מתקשרת ומבקשת הבהרה".

"לא יקרה!", אמרתי, ונפניתי למטבח להביא שתיה.

החג יצא.

ניקיתי, הברקתי, הדחתי, כיבדתי, גיהצתי. הכל נקי ומצוחצח לחג הבא, אבל הלב... רחוק מלהיות נקי על אותה אישה שלהבנתי גם לא ידעה מה היא השאירה בביתי לאחר שהלכה.

במהלך הימים הקצרים של עשרת ימי תשובה עוד קיבלתי מעט לקוחות. אחת מהן נזקקה לעזרה של אשת מקצוע בתחום מאד מאד ספציפי שאותה "אורחת לרגע" מומחית בו. לא היססתי ואמרתי שאחבר ביניהן, כדי שהלקוחה שלי תראה אם היא יכולה להיעזר באותה נותנת שירות.

התקשרתי אליה. היא ענתה.

סיפרתי על הבעיה ושאלתי אם היא יכולה לעזור. היא אמרה שהיא תבדוק מה הדרך הכי טובה ותחזור אלי.

כמעט סגרתי את הטלפון וברגע האחרון הוספתי: "תראי, מאז שעלית אלינו בראש השנה אני סוחבת איתי משפט שאמרת ושדרך לי על יבלת כאובה. אני לא רוצה לשאת בלבי עליך. את יודעת שאני מעריכה אותך ואוהבת מאד שאת ומשפחתך עולים אלינו בהזדמנויות שונות. אם יש לך כמה דקות, אני אשמח שתשמעי את החוויה שלי, וכמובן אשמח לשמוע מה הייתה החוויה שלך".

היא אמרה שהיא חייבת לסיים רגע משהו, ומיד מתקשרת.

ואכן, אחרי דקות ספורות היא התקשרה.

סיפרתי לה את האירוע מהצד שלי, באופן עובדתי, טכני. "אני עשיתי ככה, את אמרת ככה, אני הבנתי שככה".

היא הייתה בהלם.

"תשמעי, אני בשוק. איזה מזל שהתקשרת! מה שאת מספרת הוא פשוט נורא. בחיים לא הייתי פוגעת בך ככה! אני מצטערת! אני אספר לך מה באמת היה מהצד שלי, ותביני שלא היה שום סיכוי שאוכל לדעת לאן תיקחי את הדברים".

אני מזכירה שאני לא אישה שנעלבת או נפגעת בקלות. מאד מאד קשה לפגוע בי. כמעט בלתי אפשרי אפילו. לא תמיד זה היה ככה, אבל היום, בזכות הכלים המקצועיים, אני מצליחה מהר מאד להיכנס לנעליים של השני, להבין את נקודת המוצא שלו ולרכך את התחושות שלי, ואם אני לא מצליחה להבין את הצד השני, יש לי כלים אחרים להתמודד כמעט עם כל דבר. אבל הפעם זה לא עבד.

אני גם מעידה על עצמי שלרוב אני לא מפרשת סיטואציות נגדי. אני מאמינה בטוב לבם של בני האדם וברצון שלהם להיטיב איתי, ולכן מלכתחילה נתקלת פחות בסיטואציות פוגעניות ביחס אלי.

ואז היא סיפרה את הצד שלה.

והפעם אני זו שהייתי בהלם.

משפט פשוט, שבאופן רגיל לא היה תופס לי את האוזן, הפך לחבית של חומר נפץ בהקשר להתמודדות שאני מתמודדת איתה כרגע. ולה לא היה שמץ של מושג על כך.

שתינו הזדעזענו מהעובדה שבנות משפחה יכולות היו להיכנס לריב מיותר לאורך שנים על כלום, פשוט על כלום.

הודיתי לה על השיחה, על ההקשבה, ועל שהיא הציגה את הדברים מהצד שלה. שוב הזכרתי שהשיחה התחילה מכך שאני מעריכה אותה ולא מוכנה לוותר על הקשר איתה ואיחלתי לה את כל הטוב שבעולם. היא מצידה, הודתה גם היא שלא השארתי את הכעס בתוכי וששיתפתי אותה, וכמובן, גם מבחינתה יושרו ההדורים.

סגרתי את השיחה ומיד חשבתי שאני צריכה לכתוב על הסיפור הזה לקהילת הנשים שלי.

זה לא עוד סיפור מהקליניקה, מהעולם, ממחקר כלשהו.

זה סיפור אמיתי שקרה לי לפני מספר ימים, ושרישומו הולך איתי.

כמה חשוב לא להניח הנחות!

כמה חשוב לברר!

כמה חשוב לדבר (בכבוד!)!

כמה חשוב להקשיב!

כמה חשוב לזכור שיש צד נוסף, ויש לו הגרסה שלו!

זה לא קל.

יחד עם זה, אלו הדברים הכי חשובים שיכולים להיות בעולם שלנו, כי כל מה שיש לנו תלוי במערכות היחסים שלנו, החל ממערכת היחסים החשובה ביותר והמורכבת ביותר, שהיא זוגיות, ואחריה, מערכת היחסים המשמעותית ביותר עם הילדים, ואחריהם כל מה שקשור לקשרים עם ההורים, האחים והאחיות, המשפחה הגרעינית, המורחבת, השכנים, החברים, המוכר במכולת, הנהג במונית או באוטובוס, הנהגים האחרים בכביש, מנקה הרחובות, התופרת, המוכרות בחנויות והולכי הרגל שלצידנו ברחוב.

הכל מתחיל ונגמר ביכולת שלנו להיות במערכת יחסים תקינה ובריאה עם העולם! ובלי הבנה שיש עוד צד, ושאנחנו לא על אי בודד, לא נוכל לחיות חיים טובים.

ובשביל שיהיה לנו טוב חובה עלינו לראות את הצד השני, להקשיב לו באמת (שזו אומנות בפני עצמה), לייצר תקשורת נכונה.

בלי זה, אנחנו נחיה בגיהינום, כפשוטו. ותאמינו לי, לא מעט חיים בגיהינום כבר עכשיו.

גיהינום, זה כשאת חושבת שחושבים נגדך, כשאת נפגעת שוב ושוב, כשיש אנשים בחיים שלך שאת לא מדברת איתם כי את בנתק, כשיש אנשים שאת שומרת טינה עליהם, שאת כאובה בגלל מישהו או משהו או מישהם, כשאת לא סומכת על אחרים, חושבת שרוצים ברעתך (או נכון יותר, בטוחה שרוצים ברעתך) וכו'.

איך עושים את זה?

הלוואי והייתי יכולה לכתוב בקצרה (כאילו שאני יודעת לכתוב משהו בקצרה...), אבל אני לא.

אני כן מציעה בשלב הראשון לזכור תמיד שיש עוד צד. קרה משהו? רגע, אני רואה משהו מהצד שלי, אבל יש עוד צד, ומשם הכל נראה אחרת.

הדוגמא הכי טובה היא לקחת מטבע כל שהיא, להסתכל מצד אחד שלה ולראות תמונה אחת, ואז לסובב ולראות תמונה אחרת. להראות את המטבע ל 4 אנשים, לשניים מהם צד אחד ולשניים אחרים את הצד השני, ולתת להם לכל צד לשכנע את השני שהוא הצודק.

זה ויכוח עקר, שהרי כל צד רואה רק את הצד שלו, ואכן, במטבע, יש שני צדדים, כפשוטו, כלומר, שני צדדים שונים! ולכן אין טעם להתווכח.

עצם ההבנה שיש עוד מישהו, שיש לו גרסה משלו, ראיה משלו, מחשבה משלו, כבר יכולה לעזור.

ובכלל, המודעות לכך שמה שקורה הוא אף פעם לא חד משמעי, אלא יש לו עוד גוונים ופרשנויות, יכולה לסייע מאד.

איתך, בצד שלך,

ושנזכה לחג שמח באמת, בתוכנו ובמערכות היחסים שלנו!

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.