אפרת ברזל על ארעיות ועל מה שקורה "בעיקרון"

אני שומטת את הקרקע מתחת לרגליים של עצמי לאור תפיסת הארעיות החובקת את בני האדם.

בטח בסוכות.

החג הזה, אם הבנתי נכון, מלמד אותנו, בין היתר, על בית, המקום הכי בטוח שאמור להיות מבצר קבוע, יחד עם זמניות, שהיא הדבר הכי נוזלי שיש.

החיים מתבצעים בשהיית פיצול שתי הדרכים האלה.

מצד אחד: החיפוש התמידי אחרי הקבוע והמוכר, השגרתי והבטוח, ומהצד השני: השינויים הבלתי פוסקים שאנחנו מקבלים לתוכניות שלנו. "אבל אמרו לי", "זה היה אמור להיות", "הבטחתם", "בעיקרון כן אבל הפעם לא".

אני, מהמילה "בעיקרון" מרימה ידיים. אנשים משתמשים בה הרבה. הרבה יותר מדי. איך שאומרים לי "בעיקרון", אני למדתי מבעלי לשאול, "ולא בעיקרון?", כי המילה הזו בעיקרון מביאה בהכרח את הלא בעיקרון של עצמה כתוצאה טבעית מיד אחריה. אז למה שלא נקפוץ ישר לסוף ונקצר תהליכים?

"בעיקרון", עוד עוגן לחיפוש יציבות.

"איפה אתה מתפלל?".

"בעיקרון אני מתפלל בנץ".

"ולא בעיקרון?".

"בשמונה, במניין של השטיבאלך בשכונה".

ארעיות של חג מופלא שכולו חביתות עם פסטו בארוחות בוקר מאוחרות, ארבעה מינים שמחפשים מקום להתקבץ בסלון כשאת מנסה לשמור איכשהו על סדר, ארעיות כזו זה דבר קסום ומשמח לב, אבל הארעיות שקשה יותר היא ארעיות "בית הלב" של עצמנו.

שינויי סטטוס.

דוגמה פשוטה שהכתה בי, כבר שנה אני מחכה לאיזה רוגע של חול המועד כדי לחלוק אתכם: אסיפת אמהות, כיתה של בנות, פוסטרים על קירות, אני יושבת בכיתה ומתחשק לי לצעוק.

צעקת בהלה כזו של קול היוצא ישר מהעומק ואינו נדרש למילים.

אני מתבוננת סביב על שאר האמהות, מקשיבה לכל השאלות, מחייכת, מתעניינת, אבל פתאום אני קולטת בבהלה.

איזה פחד.

בסטטוס שטבוע בי, מאז ראשית אמהותי, אני האמא הצעירה.

אף על פי שכשהבכור נולד הוא הלך ל"גן בוני", והגננת לא בדיוק, איך לומר, שמעה על שרה שנירר, ידעתי בוודאות משהו אחד על גיבוש התפקיד האימהי שלי; אני אמא צעירה. הוא נולד כשהייתי בת 22, כשהלכתי איתו ברחוב, הדים חזרו אלי, "זה שלך? מתי הספקת?", "איזו זריזה".

 את הולכת לגן השעשועים וזה ממשיך, "זה אח שלך?", "רגע, מתי התחתנתם?", "לא יתואר, את ילדה", וכאלה,

ואת, בתגובה לתגובות, אוי אנחנו כאלה פלסטלינות, אוי כמה שזה כואב, אוי כמה נצרכות למחמאות, אוי, אנחנו משהו מיוחד, נשות ישראל היקרות, פועלי כל העולם התאחדו, את מתחילה להבין שזהו, המדבקה של האם הצעירה מוצאת חן בעיניך.

אין לי מושג איך הגעתי לכתוב את זה עכשיו, אבל לזה הגעתי.

אז אני יושבת באסיפת האמהות הזו, מתבוננת סביב, רק אני יודעת את כמות שיער השיבה המסתתר לי מתחת לפאה, ואני פתאום מבינה הבנת סכין מחודדת; "יקירתי", אני מודיעה לעצמי בדממה דקה, "את מבינה מה קורה כאן? את האמא הכי זקנה בכיתה הזו". "מה פתאום", אני עונה לעצמי, "לא יכול להיות, אני רגילה בקבוע שאני אמא צעירה, זה הסטטוס שלי".

והמרושעת הזו עונה לי חזרה, "מצחיקה שאת, תמשיכי למכור לעצמך מצבי קבע ובעיקרון למיניהם. את האמא הכי זקנה כאן, את רוצה שנעבור אחת אחת, אמא אמא ותשאלי בת כמה היא"?

ואת חוזרת הביתה עם ראש חפוי ושואלת את עצמך איך זה קרה, ואת מסתכלת במראה, ורואה שזה קרה, בבקשה אל תגידו לי שכל קמט הרווחתי ביושר, כי אני לא בטוחה שזה נכון, וגם, כי מילות עידוד צריכות לקבל גיוון אחרת הן כבר לא חודרות פנימה.

ואת חוזרת הביתה ומספרת את כל זה לבעלך. והוא מקשיב לך. ויחד אתם מנתחים, את הקבוע ואת המשתנה, ואת בשקט מבינה שבפנים של הבפנים את ממש אוהבת, דווקא את עכשיו, את האמא המבוגרת שאת. שאחד הדברים שהתאפשרו בזכות הגיל, זו היכולת להתנהג ברוגע מול שינויים.

והימים חלפו, והלכתי לניחום אבלים של אבא של ילד מהחיידר שלנו, כמה איש צדיק, כמה תורה שהוא חי בעולם. ישבתי שם, מסתכלת על תשעה יתומים ואלמנה אחת, עשר נפשות שהדבר הקבוע הזה שנקרא אבא, זה אבא שלי, שלומד כל היום, שמלמד, שמבקש שיביאו לו לבית החולים בימיו האחרונים, רק את הגמרא ההיא משם, ואת השנייה דווקא משם, וגם את הסידור.

מסתכלת על משפחה יפה כזו, שביום אחד השתנתה להם ההגדרה, השתנתה להם המציאות, אומרת להם ביציאה "המקום ינחם אתכם", אבל יוצאת משם ובלי שאף אחד רואה בוכה לאותו המקום הזה,

ואומרת לו, "אני מבינה שהדבר הקבוע ביותר בעולמך זה שהוא כל הזמן משתנה. תודה שנתת לנו לחיות לפחות את התורה הקבועה הזאת".