"הבכי היה היסטרי. ככה הוא שבר לה את הלב"

זה קרה לפני הרבה שנים. הייתי בת 20+, שקועה בלימודי התואר שלי. יום אחד קיבלתי טלפון מחברה מאוד טובה שלי. אי אפשר היה להבין מילה ממה שהיא אמרה מבעד לבכי ההיסטרי.

"איפה את? אני בדרך אלייך", אמרתי לה.

היא הכירה אותו דרך חברים משותפים. היו כמה מפגשים משותפים שכאלה, עד שהוא הציע לה לצאת איתו לדייט. היא הסכימה.

זה התקדם, וזה היה נראה ממש רציני. היא הייתה מתהלכת לה עם עיניים מבריקות, וחיוך שלא יורד מהפנים. היא לגמרי התאהבה.

הם יצאו תקופה מסוימת, ואז הוא השיג את שלו. לא ארחיב, והמבין יבין.

כמה ימים בודדים לאחר מכן הוא התקשר אליה והודיע לה בשיחת טלפון "שזה לא זה", וכאן זה נגמר. ברגע אחד הוא ניפץ לה את הלב לרסיסים. היא שאלה אותו את אותה שאלה מתבקשת: "אבל למה?", אבל הוא החליט שהוא מעדיף לא לפרט. וככה זה נגמר, בלי שהיא זכתה אפילו לקבל הסבר פשוט לסיבה שבגללה שברו לה את הלב.

את כאב הלב שלה קשה לתאר במילים. המראה שלה באותם ימים אמר הכול - הבכי, המבט שמסרב להאמין, העיניים העצובות שמסרבות להכיר במציאות ש"הוא" לא יהיה שם יותר...

(צילום: shutterstock)

בזמן שהם היו ביחד, לאורך כל הדרך היה מהכיוון שלו בדיוק כל מה שהיה צריך להיות – החיוכים, המבטים, היחס האדיב. היא הייתה המומה, לא ראתה את זה מגיע. לא היה שום סימן אזהרה, תחושה או רמז מקדים.

היא הרגישה מנוצלת, מרומה, מושפלת.

היא לא דמיינה שהוא יעשה לה את התרגיל המלוכלך – "השתמש וזרוק". היא הייתה בטוחה שהוא מהחבר'ה הטובים. והאמת, שגם אני לא הייתי מעלה בדעתי שככה זה יסתיים. פגשתי אותו כמה פעמים, והוא באמת עשה רושם שהוא מהבחורים הטובים. הוא היה נראה בחור עם רגליים על הקרקע, רציני, לקראת סוף תואר בהנדסה, מנטליות רגועה, עדינה ואפילו קצת שקטה. אף אחת לא הייתה מתארת לעצמה שכזה תסריט יכול להתרחש.

שורה תחתונה, אף אחת לא יכולה להיות בטוחה שגם היא לא תיפול לאותו סרט. ככה זה כשבחורה נותנת את ליבה וגופה לבחור שלא שם לה טבעת על היד, שיכול בעוד יומיים פשוט לקום וללכת כי "כבר לא מתאים לו".

הדרך היחידה שלך לא להיות שם, זה רק על ידי שתשמרי את עצמך לאותו אחד מיוחד, שבאמת מסתכל עלייך בהערצה, בהערכה, שיודע כמה את שווה ויקרה, והוא מוכן להתחייב לזה שהוא יהיה לצידך לשארית החיים. רק אחד כזה באמת שווה אותך, ולא אף אחד אחר.

וכשאני אומרת שהוא מוכן להתחייב, הכוונה היא שכבר יש לך טבעת על האצבע, שהוא כבר בעלך בפועל – החצי השני שלך. כי מילים והבטחות אפשר לפזר ללא הגבלה, הרי זה בחינם ולא באמת מחייב. הוא יכול להאמין למה שהוא אומר, וגם את, אבל ברגע של משבר או ברגע שזה כבר לא כל כך מסתדר לו, אותם רגעים קסומים הופכים להיות חסרי כל תוקף ומשמעות. הוא קם והולך, ואת נשארת שבורה.

ואם זה לא מספיק, אז בואו ניגע בעוד נקודה – ההמתנה עד הסוף הלא נודע.

* * *

שני (שם בדוי) הייתה בקשר זוגי כבר כמה שנים. הם שניהם היו בשנות ה-20 המאוחרות לחייהם. היא ייחלה כל כך לרגע שבו הוא יציע לה כבר נישואים. בכל זאת, הם כבר לא בני 16...

ואז הגיע יום ההולדת שלה. היא הייתה בטוחה שהוא הולך להציע לה. ולא רק היא, גם כל החברות והקרובים הסובבים אותה. זה הרי התזמון המושלם להצעת נישואים אחרי כמה שנות זוגיות.

היא התארגנה לקראת המפגש, לבשה את מיטב בגדיה, התאפרה ו... חיכתה לאותו רגע קסום.

בסוף חגיגת יום ההולדת שלה, היא חזרה הביתה.

בלי טבעת.

יום הולדת עם טעם של אכזבה.

לאחר כחצי שנה, הוא הציע לה שהם ייקחו חופשה יחד באירופה. חופשה חלומית של סבב בין כמה מדינות.

זהו. שם זה בטוח יקרה. התפאורה המושלמת של רחובות אירופה, הקסם שבאוויר.

כולם, כולל היא כמובן, ציפו בכיליון עיניים לאותו רגע. כל יום החברות בישראל ציפו לקבל את הבשורה המיוחלת ממנה. יום עובר ועוד יום עובר... וכלום... "בטח הוא יציע ביום האחרון. היום האחרון זה הפאנץ' של כל החופשה", כולם אמרו לעצמם, וגם היא לעצמה.

היא נחתה בנתב"ג.

בלי טבעת.

אבל עם משהו אחר היא כן הגיעה. עם לב שמלא עד אפס מקום בתחושת אכזבה צורבת וכואבת.

לא רק לה כאב, אלא גם לאלה הקרובים שאוהבים אותה שכאבו והצטערו בשבילה. כולם ידעו כמה היא ציפתה וכל כך רצתה.

מדהים איך אפשר לחזור מעיר האורות, פריז, כל כך כבויה...

* * *

חלקכן פחות מתחברות לנושא של שמירת נגיעה עד החתונה. זה מצטייר לכן מיושן כל כך. "די, העולם התקדם מאז הכרכרה והעששית", אתן חושבות.

אבל יש דבר אחד שאתן צריכות להבין, וזה שהטבע הפסיכולוגי של הגבר בהקשר הזה נשאר כמו שהוא היה לפני 400 שנה. אם הגבר מקבל את כל מה שהוא רוצה כבר מעכשיו, אין שום דבר שידחוף אותו לבצע את הצעד הכי מחייב והאל-חזור של החיים שלו – חתונה. כל עוד הוא מקבל את מה שהוא רוצה וצריך במצב הנוכחי, אין שום טעם מבחינתו לקשור את עצמו למסגרת המחייבת של נישואים.

הדבר היחידי שיכול לדחוף אותו לחתונה במצב כזה, זה כשהוא יגיע איפשהו אי שם בשנות ה-30 לחייו להחלטה שהגיע הזמן להביא ילדים, והוא מעדיף שזה יהיה במסגרת המקובלת. ועד אז – תתייבשי, מצדו.

הדרך היחידה להיכנס למסלול האקספרס אל החופה היא פשוט לשמור על עצמך. לשמור על ליבך וגופך, ולא לתת את עצמך לאף אחד מלבד בעלך, האחד והיחיד, שמייקר ומעריך אותך מספיק כדי להתחייב אלייך באופן מלא.

כשהזוג שומר נגיעה בצורה מוחלטת (כולל כל סוג מגע של חיבה), הוא לא מבזבז זמן מיותר. אחרי שמבינים וקולטים מי האדם שנמצא מולי, האם הוא מתאים לי, איך האופי שלו, האם כל הדברים המהותיים והחשובים קיימים אצלו, האם יש משיכת הלב, כימיה, והכול חיובי – סוגרים על חתונה, בלי מריחות, ישר ולעניין.

* * *

זה היה באחד מלילות חודש אלול בירושלים, אותה עיר שעליה היה צריך להמציא את הביטוי "עיר ללא הפסקה" (חוץ משבתות וחגים). הרחובות היו מלאים בהמולה של חיות, אפילו עוד יותר מן הרגיל. אני וחברה היינו בדרכנו אל הכותל, ובכניסה לשער יפו שלישיית בנות (לא שומרות תורה ומצוות) שאלה אותנו: "אתן יודעות איך מגיעים לכותל?".

"כן, גם אנחנו הולכות לכותל. פשוט בואו אתנו", השבנו להן.

אחת מהן הייתה חברותית ופתוחה במיוחד. היא החליטה לספר לנו על מה היא הולכת להתפלל בכותל.

היא סיפרה שהיא נמצאת בקשר זוגי כבר כמה שנים טובות, והיא רוצה להתפלל על זה שבן הזוג שלה יציע לה כבר נישואים. היא המשיכה לספר לנו איך הם הכירו, ומפה לשם סיפרה על מקרה מיוחד שקרה לה איתו בהקשר הזה.

ערב אחד הוא לקח אותה אל חוף הים. זה היה חלק מבודד של רצועת החוף. הם הגיעו לשם, ופתאום היא רואה את כל החברים שלהם מחכים להם שם, כשהמכוניות של כולם חונים בחצי מעגל לכיוונם ואורות המכוניות מאירים אליהם.

היא פתאום קלטה את הסיטואציה הרומנטית – חוף ים מבודד, כל החברים שלהם שם בלי שהיא ידעה, כל אורות המכוניות מאירים במין זרקורים לכיוונם. היא קלטה שהוא הולך להציע לה נישואים, ואי אפשר היה שלא לראות את ההתרגשות הגדולה על הפנים שלה.

הוא קלט באותו רגע מה עובר לה בראש, ואמר לה: "פחחחחחחחח מה את מתלהבת?!", וברגע אחד פוצץ את בועת השמחה שלה. ואם נדייק, בועת האשליה. כי אתן כבר מבינות לבד שעם תגובה חסרת רגישות שכזו הוא ממש לא התכוון להציע לה נישואים אי שם באופק.

על החברים שיהיו שם הוא שכח לספר לה, וצורת החנייה של המכוניות הייתה ללא כוונה מיוחדת, אלא סתם במקרה הם חנו ככה. שום סיטואציה רומנטית ושום הצעה. לא דובים ולא יער.
היא הבינה שזו הייתה התרעת שווא. היא והדמיון שלה.

(צילום: shutterstock)

כשהיא סיפרה לי את זה, לא יכולתי שלא לרחם עליה. אף על פי שבאותם ימים אני הייתי בתקופת שידוכים, כשאין שום דבר על הכוונת, עדיין הרגשתי מלאת תקווה. ידעתי שבכל יום ההצעה הנכונה יכולה להגיע אלי, ואז זה רק עניין של מספר שבועות עד ההצעה.

והיא? היא תקועה. הסיכוי שהיא תקבל הצעת שידוכים בחודשים הקרובים הוא אפסי.

ויש לה עכשיו ברירה? לה או לבנות אחרות ורבות שנמצאות במצבה?

הרי הן הכירו את בן הזוג כשהן היו בנות עשרים ומשהו, נמצאות בקשר כמה שנים ועכשיו הן כבר לקראת גיל ה-30. את השנים הטובות למציאת בן זוג הן כבר הוציאו על הבחור הנוכחי. אם הן יציבו את האולטימטום של "חתונה או פרידה", הן עלולות למצוא את עצמן רווקות בנות 30, כשמרבית הבחורים האיכותיים והטובים כבר נחטפו. וגם החברות שמסביבן כבר הולכות ומתחתנות בזו אחר זו, והיא יכולה למצוא את עצמה במצב שבו כבר לא יהיה לה אפילו עם מי להיפגש ולהעביר את הערבים הבודדים, כי החברות עם הבעל שלהן, או בחלק מהמקרים, כבר מחתלות תינוק.

אם הקשר הנוכחי יתפרק, היא תימצא את עצמה בגיל 30 שוב בשוק הפנויים-פנויות, תוך כדי שהיא מנסה לאחות את הלב השבור ולהתנחם בחברות שרובן כבר עסוקות בבניית הבית שלהן עצמן. אז כדי להימנע מתרחיש אימה שכזה, הן לא יעזו להציב את האולטימטום. וככה הן נותרות לכודות בדרך ללא מוצא. נותרות תקועות, כמו שפחה עלובה הממתינה למוצא פיו של אדונה.

וסליחה על המילים הקשות. זה באמת נאמר מלב מלא ברחמים.

ותהיו בטוחות, שכל הבחורים מבטיחים את ההבטחה המוכרת והידועה "חתונה – אבל לא כרגע". ה"חתונה – אבל לא כרגע" מתפזם לו שנים ארוכות. ולפעמים הוא אף פעם לא מגיע, כי היה משבר לא צפוי בדרך שהביא לפרידה.

בחלק מן המקרים, אחרי שיצא לה המיץ, היא זוכה סוף סוף לקבל את הטבעת המיוחלת מ"האדון".
ולפעמים הוא מחליט שהם כבר לא מתאימים, שהם השתנו, שהוא מחפש משהו אחר. ואז היא נותרת שבורת לב, רווקה בגיל מתבגר - הסוף הטראגי.

אז אתן יודעות מה... אולי אחרי הכול, הקונספט מימי "הכרכרה והעששית" הוא דווקא רעיון לא רע...