איזה מסר חזק העבירו הנפטרים בחלום שהשאיר את החולמים המומים?

סיפורו של איתן: אבי היקר הלך לבית עולמו לפני כשש שנים. בשנת האבל קיבלה על עצמה אשתי להוציא ספרי תהילים לעילוי נשמתו. היא אספה כספים מבני המשפחה המורחבת. כולם מסרו ברצון, שכן אבי היה אהוד על כולם בטוב לבו ובחסד שעשה עם הבריות. אשתי פנתה להוצאה לאור של ספרי קודש, ותוך כמה ימים שליח הביא לביתנו את ספרי התהלים שחולקו במהרה לכל בני המשפחה הנרגשים.

אחת הדודות מסרה לאשתי סכום כסף "מאוחר מדי". מסתבר שזה היה מכוון בהשגחה פרטית כדי ללמד אותי שיעור חשוב. שום דבר לא קורה מאוחר מדי.  הדודה מסרה את הכסף, וביקשה מאשתי שאף על פי שספרי התהלים כבר חולקו, שתמסור את הכסף לצדקה. "אני סומכת עליך" כך היא אמרה לאשתי.

הכסף הונח לאחר כבוד בתוך קומקום נוי מרוקאי. אשתי מניחה שם את כספי הצדקה של הבית, והיא המתינה לרגע המתאים כדי למסור את הכסף המוקדש לעילוי נשמת אבי לצדקה. מספר ימים לאחר מכן הצטרכתי כסף מזומן לרכישה כלשהי, אך לא היה בידי, בכיסי או בארנקי. פתחתי את מכסה הקומקום המרוקאי, ואשתי אמרה לי: "לא נוגעים בכסף של צדקה. אפילו לא לדקה. כדאי שתלך למשוך מזומנים בכספומט".

לא הקשבתי לה, כי ברור שהתכוונתי להחזיר. הרי מדובר באבא שלי, עליו השלום, ועוד בחייו השתדלתי ככל יכולתי בכיבוד אב. חשבתי לתומי שבסך הכל הקומקום נותן לי הלוואה של כמה ימים. חלפו כמה ימים. לילה. שקט בבית. בסביבות השעה שלוש וחצי לפנות בוקר אשתי רואה אותי מתהפך בשנתי, ומשמיע קולות מוזרים מתוך שינה. היה ברור לה שבחלום אני במצוקה בגלל מה שקורה שם בעולם העליון. מרפק אחד בצלעות הספיק לה כדי להעיר אותי. פערתי את עיני למולה. הייתי המום. יצאתי במהירות אל גינת הבית כדי לשאוף אוויר. כשחזרתי אמרתי לה שתיתן את הסכום שהיה מיועד לצדקה מיד אחרי החג. אמרתי שאוסיף עליו סכום נוסף: "בשמיים לא שוכחים שום חשבון. אבא שלי בא אלי בחלום, ואמר לי שאני חייב לו משהו".

את המסר הזה אני מעביר לכולם לחיזוק. מה שאנחנו פועלים כאן בעולם הזה, משפיע ונצרך לעילוי נשמתם של היקרים לנו בעולם העליון.

למה חברתי ז"ל באה אלי כל כך הרבה בחלום?

הרופאים לא נתנו למירית, חברתי המוסיקאית, סיכוי לחיות. בגיל 30 היא קיבלה דום לב. לאחר שחייה ניצלו בנס, היא הייתה שרויה בתרדמת שממנה התעוררה, אך היא לא זכרה כמעט כלום מחייה הקודמים. הדבר היחידי שהיא זכרה היה שירים, ואת שמו של מנצח התזמורת שניגנו בה בילדותנו. היא התעוררה מהתרדמת, והשיקום היה ארוך. לאחר כמה חודשים היא קיבלה שוב דום לב, ונפטרה. זה סיפור על חלומות רבים מהעולם הבא. את החוויות חוויתי, אני, הכותבת, ועכשיו הם יוצאים לאור לחיזוק, לקידוש שם שמיים ולעילוי נשמתה של מירית בת אילת. 

מירית הייתה חברת ילדות שלי. גדלנו באותה השכונה, למדנו באותו בית ספר וניגנו באותה תזמורת. לאחר שבגרנו, מירית טסה לארה"ב, וכשהיא חזרה לישראל, חידשנו את הקשר, והקמנו להקה. היינו מוסיקאיות צעירות בתחילת דרכן. דרכי בעולם התשובה נקבעה לי כשנתיים אחר כך, אבל אז הייתי עוד מוסיקאית אחת מני רבות שחולמת להצליח ובגדול. האווירה הייתה מיוחדת, מירית הייתה מוכשרת, אך עניין הלהקה דעך, ובינתיים חזרתי בתשובה.

באחד הימים מירית הזמינה אותי להופעה שלה, אך היא בוטלה בשל הלחץ שהיה לה. לאחר כמה חודשים נקבעה הופעה נוספת, והודעת הביטול נמסרה במוצאי שבת. הייתה לי תחושה שלא מירית היא ששלחה את הודעת הביטול. כתבתי לה: "אם את צריכה אותי אני כאן".

מאותו הרגע לא הייתי אותו אדם. הרגשתי שהחיים שלה באחריותי

יום המחרת הגיע. בזמנו, לפני כ-10 שנים השלמתי הכנסה כמורה פרטית, ובאמצע השיעור קיבלתי הודעה בטלפון: "מירית מאושפזת במצב קשה". מהלומה חזקה של בלבול אחזה אותי. מאותו הרגע לא הייתי אותו אדם. הפסקתי את השיעור באמצע, רצתי לשכנה כדי לבקש ספר תהילים, ושעטתי לכיוון תחנת האוטובוס שייקח אותי לבילינסון.

מתברר שהיה לה דום לב, והרופאים לא נתנו לה סיכוי. בחדר ההמתנה כל העיר הייתה שם. ממש מפגש של חיים שכאלה: שכנים מהילדות, קרובי משפחתה, אנשים שלא ראיתי הרבה זמן. זו גם הייתה אחת ההופעות הראשונות שלי כדתייה.

חזרתי הביתה מבולבלת לחלוטין. הרגשתי שהחיים שלה באחריותי, והקדשתי כסף רב לפדיון נפש. בנוסף, התקשרתי לכל מי שאני רק יכולה, וביקשתי שיתפללו עבורה. ביקשתי מחברה נוספת, תושבת העיר השכנה, שתפעיל את החמ"ל שלה, ותעורר אנשים בעירה להתפלל. בערב התעוררות לנשים שהתקיים בעיר שלנו ניגשה אישה אחת לאמא שלה, ואמרה לה – "את אמא של מירית? כל העיר עומדת על הרגליים, ומתפללת למען הבת שלך". באמת, כך זה הרגיש.

היא מאזינה למוסיקה בתרדמת, ונלחמת לחזור לעולם הזה

הגעתי לבית החולים שוב כדי לקרוא על מיטתה את פרק ק"נ, הפרק המוסיקלי של תהילים: הַלְלוּהוּ, בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר... הַלְלוּהוּ, בְּתֹף וּמָחוֹל; ראיתי אותה שוכבת דוממת. שמו לה אוזניות כדי שתשמע מוסיקה. ניסיתי לבכות, ולא הלך לי, אז הלכתי הביתה. לאחר כמה ימים חברה משותפת שלנו צלצלה אליי לאחר שהיא ביקרה את מירית בבית החולים. מסתבר שמירית התחילה להתעורר ולהגיב, אבל לא כמו בסרטים כשפוקחים את העיניים בעדינות ושואלים: "איפה אני?". חברתנו המשותפת בוכה לי בטלפון: "כפות הרגלים שלה זזו ימינה ושמאלה כמו מטוטלת!!!".

שוב נחתה עלי מהלומה. מהלומה מהעולם הבא. משהו בתודעה הרוחנית שלי הבין בלי הסברים שמירית נלחמת חזק שם בעולמות עליונים כדי לקבל סיכוי להמשיך ולתקן כאן בעולם הזה.

השיקום היה ארוך ומתיש. מירית שבה לחיים, אבל בלי זיכרון. היא לא יודעת מי היא. היא התפלאה שהיא בכלל התחתנה ושיש לה ילד בן 3. הגעתי שוב לבקרה אחרי שהיא כבר עמדה על הרגליים, מדברת ומחייכת. דבר אחד היה מוזר בה – היא לא מזהה אותי. היא זרה לי, ואני זרה לה, ודבר מסתורי נוסף שקשור להזדמנות שהיא קיבלה כאן בעולם הזה – מירית נראתה לי כמו מתה מהלכת. לא יודעת למה. אינטואיציה רוחנית, תקראו לזה.

התקופה הפכה אופטימית. מירית שוחררה לביתה להמשך שיקום, ואף אחד לא הכין אותנו לדום הלב הבא שלה, שממנו היא לא שבה. הנפש שלי היתה קרועה. הסתובבתי כסהרורית. לא נרדמתי בלילות. "תפסיקי לחשוב עליה כל הזמן, תני לה מנוחה", אמר לי בעלי. "מה אני יכולה לעשות?", עניתי. "זה לא בשליטתי".

על פי מסורת ישראל, בשנה הראשונה לפטירה, הנשמה מבלה את זמנה לסירוגין בין העולם הזה לבין העולם הבא. זה התאים לי מאוד לתוכן החלומות שחזרו על עצמם בשנה הראשונה. מירית באה לי הרבה בחלום. בכל פעם בחלום אני מרגישה שמוטלת עלי משימה: להגיד לה שאנחנו כאן והיא שם. אבל לא רציתי לשבור לה את הלב ולבשר לה שהיא מתה. באחד החלומות כבר אזרתי אומץ. "באמת?", היא שאלה בתמימות. ואני הבטתי בפניה מלאות הפליאה.

התקשרתי למקובל רבי יוסף ועקנין זצ"ל, שאמר להדליק נר לעילוי נשמתה ולומר לה כך: "אני מבקשת סליחה, אבל אני לא יכולה לעזור לך ככה. אל תבואי אלי יותר בחלום". בנוסף, אמר לי המקובל לקרוא פרקי אבות, וכך עשיתי. החלומות פסקו. מה שהפתיע אותי היה שביום השנה לפטירתה היא שוב באה לי בחלום. הפעם ראיתי אותה ממש מתה. רק חשבתי שהמעגל נסגר.

לאחר כמה חודשים נקראתי לדגל: הקלטות של שיר שמירית עבדה עליו עוד בחייה. היא שרה את המלודיה הראשית, והקליטה אותה יחד עם כמה כלי נגינה, אבל היה צריך להוסיף לשיר עוד תוספות. בפרויקט הזה נתבקשתי ללוות את מירית בקול ב'. זו הייתה חוויה גבוהה מאוד– לשיר באולפן, ולשמוע באוזניות את חברתך המתה שרה בכזו חיות. בסיום ההקלטות צחקתי עם טלי, חברתי הזמרת שהגיעה גם היא להקלטות, שאני מקווה שמירית לא כועסת עלינו שאנחנו הורסים לה את השיר. מסתבר שמירית דווקא אהבה אותו. איך אני יודעת?

כמה חודשים לאחר מכן חלמתי חלום לפנות בוקר. זו הפעם הראשונה בחיי ששמעתי מוסיקה בווליום כזה גבוה בחלום. הרגשתי כאילו שתחנת רדיו משדרת את השיר של מירית לעולם. השיר התנגן בכזה דיוק. גם אם אתה גאון מוסיקלי אין סיכוי לשחזר בחלום את פרטי השיר אחד על אחד. הכל היה שם! התופים, לפרטי פרטים, הקלידים, הגיטרה, הבס... ו...כל מה שהקלטנו והוספנו. איך הצלחתי לשמוע את השיר הזה בחלום? השיר מתקרב לסיומו, והנה יש לו תוספת של מילים ולחן שלא הכרתי קודם. מירית שרה שם משהו חדש שמשתלב בצורה מושלמת עם השיר. הרגשתי באינטואיציה הרוחנית שלי שמירית ממשיכה לעבוד על השיר שלה בעולם העליון. ניסיתי להתעורר ולא הצלחתי. החלום הזה היה מסוג החלומות שלופתים אותך חזק. הצטרכתי לנשום נשימות חזקות ועמוקות כמה וכמה פעמים כדי להחזיר את נשמתי לגוף. קמתי הלומה. הדבר הראשון שעשיתי היה לקחת דף ועט ולרשום את התוספת שמירית הוסיפה לשיר הזה. כתבתי את התווים ואת המילים שנוספו.

לא פחדתי כלל וכלל. להיפך. הרגשתי שזכיתי לחוות חוויה מיוחדת שכזו. חוויה שחיזקה אותי להבין את הקשר בין העולמות ואת הזכות לחלום חלומות של אמת.

בגמרא במסכת ברכות מובאים כמה סימנים שמעידים כי חלום כלשהו הינו חלום אמיתי. הנה שניים מהם: חלום של שחרית, כלומר חלום שבא לפנות בוקר וחלום שנשנה, כלומר חלום שחוזר על עצמו באופן מסויים. בספרים מאוחרים יותר נכתב גם כי חלום חי ומסודר, כלומר, חלום מוחשי, הינו סימן לכך שהחלום אמיתי ובנוסף, חלום מפעים שגורם לנו להתפעל מהתוכן ולא להישאר אדיש אליו.

יהי רצון שנזכה כולנו להתחזק ביראת שמיים.

מוקדש לעילוי נשמת עזרי בן חממה ז"ל ומירית ז"ל בת אילת תבדלחט"א.