כך הפסקתי לפחד מהגמרא

סוף שנות השמונים, כיתה ה', ביה"ס רמב"ם בקריית שמונה. ריח של תנורי נפט מעורבב עם ניחוח קלמנטינות מהפח הכיתתי. אני מרכין את ראשי על השולחן הירקרק, מצמיד את האוזן לשולחן ומתופף עליו עם האצבעות. זה היה הסטטוס שלי, פחות או יותר, ברוב שיעורי הגמרא. בזמן שרוב הילדים התעניינו, התלבטו, ניסו לפצח - אני הייתי כמובן החכם מכולם, זה שהבין את מה שאף אחד לא הבין, זה שתהה כל הזמן "למה שיהיה חשוב לי אם שור נפל לבור או נגח את הפרה? מה זה קשור לחיים שלי?". עניין אותי הרבה יותר מתי צמד "הבטלנים" יוציא תקליט סוף סוף (ספוילר: הוא מעולם לא יצא) ומה יקרה בסוף הקומיקס "שרגא קלאץ'" בעיתון אותיות (ספוילר: מי זוכר כבר?).

הרב שרשבסקי, שלימד אותנו גמרא במסירות ובהתמדה, ניסה לעשות את המיטב. אני זוכר את הניסיונות שלו מולי, זוכר שיחות איתו שבה ניסה להמחיש לי את מתיקות הגמרא, זוכר ברק בעיניו ויראת שמיים אמיתית - אבל מולו ניצב ילד עקשן, אטום במידה מסוימת, שסדרת "חסמב"ה" נראתה לו משמעותית הרבה יותר. לא נעים לומר, אבל בחלק מהמקרים התנהגתי מאוד לא יפה כלפי הרב, ועד היום כשאני נתקל בו במקרה בקריית שמונה, אני משפיל מבט, מהמהם "שלום" ותוהה האם הוא זוכר ויודע לחבר את פניי עם דמות הילד מכיתה ה'.

שנה לאחר מכן, בחסות האנטי הילדותי לכל מה שמריח יהדות, כבר עברתי לבית ספר חילוני - טעות גדולה ונושא לטור אחר - אבל הפער מהגמרא נותר גם כשהתחזקתי עשור וקצת אחרי. קניתי ספרים בקצב מסחרר - הלכה, מדרשים, מוסר, נ"ך, סיפורי צדיקים, פרשת שבוע - אבל בכל פעם שהתחלתי עם הגמרא (לפעמים בסדר לא מתאים, כמו מסכת יבמות מבוארת…), משהו שם נתקע.

הייתי כבר בתחילת תהליך התשובה שלי. כבר לא הייתי אותו ילד מרדן מכיתה ה'. רציתי להבין מהי המתיקות הזו שכולם מדברים עליה, רציתי להתחבר לים התלמוד, שאפתי לראות מהי אותה גאונות שאפילו בקוריאה מעריצים כל כך, ואז משהו השתנה. בסבב הקודם של הדף היומי, שהחל בט"ו באב תשע"ב, התחלתי ללמוד את מסכת ברכות. הצלחתי להתמיד גם עם מסכת שבת, אבל בסיום עירובין - פרשתי. מדובר במסכת מורכבת מאוד, ובדיוק באותה תקופה התחלתי לנהל את אתר הידברות שהתחדש באותה תקופה. לא מצאתי זמן ופשוט עברתי ללמוד דברים אחרים, נטולי דרישה להספק יומי קבוע.

אבל זה המשיך להטריד אותי. אני הרי כבר לא אותו ילד מכיתה ה' שחושב שהוא החכם מכל אדם. אני יהודי שומר מצוות שרוצה ללמוד ולהחכים. אז איך העיניים של רבים נוצצות כשהם מדברים על הגמרא, אבל מבחינתי מדובר בסוגיות סבוכות, קשות לפיצוח, שעדיף לקבל את השורה התחתונה שלהן דרך "ילקוט יוסף" ותו-לא?

ובכן, כמה טריגרים עזרו לי להתבשל עד לסבב הנוכחי של הדף היומי. אני מפרט אותם בתקווה שהם יוכלו לעזור גם לאחרים. ואם אדם אחד יצטרף לסבב הדף היומי בזכות הטור - והיה זה שכרי.

קודם כל, מהדורת שוטנשטיין היא ברכה גדולה שירדה לעולם עבור אנשים כמוני, שלא באמת יכולים ללמוד לבד דף גמרא וזקוקים להסברים מאירי עיניים; שנית, ערכתי שיחה מעניינת עם מכר, שבה שיתפתי אותו בחוסר החיבור לגמרא. "נכון שלא כל סוגיה מרתקת כל אדם ברמות על", אמר וקצת הפתיע אותי. "'קשה לי ללמוד בצורה מסודרת, ולכן אני אישית בחרתי ללמוד בתוך ים התלמוד רק סוגיות בנושאים שמושכים אותי ויותר קלים לי להבנה. אני פחות לומד את הדף היומי, אלא סוגיות נקודתיות". הבנתי פתאום שלאדם שקשה לו, אפשר גם אחרת. הרי ברור שיש בגמרא חלקים קשים וקשים פחות, מעשיים לתקופתנו ופחות מעשיים. אז למה לוותר על הכל באופן גורף?

אבל המכה בפטיש היה ספרו של אורי בריליאנט, "כל התלמוד על רגל אחת", בו הוא מלמד את הדף הראשון בלבד בכל מסכת - ממסכת ברכות עד מסכת נידה. פתאום הכל נראה אחר, מעניין, מאתגר. כל מסכת נראית כמו עולם ומלואו. הבנתי שלא יהיה נכון אם אסיים את חיי מבלי לסיים את כל הש"ס פעם אחת לפחות, מבלי להכיר כל מסכת כמו שצריך. נכון, אני מכיר המון סוגיות בגמרא דרך הרצאות, שיעורים וספרים. אבל איך אפשר לדלג על הדבר עצמו ולא ללמוד את המקור?

חלום נוסף שלי, אגב, הוא לסיים גם את התנ"ך במלואו ועם ביאור מלא. תחשבו בעצמכם, איך אפשר לעבור חיים שלמים בלי ללמוד כמו שצריך את ספר מלכים? בלי לדעת במדויק על סיפורו של איוב? שלא לדבר על דברי הימים, שנראה מרתק ועדיין לא זכיתי ללמוד אותו.

אז נכון, אני לומד את הדף היומי בבקיאות ולא בעיון. ונכון שלא כל סוגיה ברורה לי ב-100% מכל הכיוונים ועם כל המפרשים. וישנם ימים שבהם אני לא מצליח ללמוד דף מלא אלא משלים אותו בהמשך. אבל תודה לה', זכיתי להצטרף לסבב הנוכחי במסכת פסחים, ולהמשיך בהתמדה אל מסכתות שקלים, יומא, סוכות וביצה. כולי תפילה שאזכה להתמיד ולהמשיך עד סוף סבב הדף היומי. ואם אראה ברחובות קריית שמונה שוב את הרב שרשבסקי, אולי יהיה לי אומץ ואשפיל את המבט קצת פחות.