פרשת וזאת הברכה לאור המהר"ל: מטרת התורה – חסד ואמת

משה ברך את ישראל לפני מותו. בפתח ברכתו פתח בשבחו של הקב"ה שנתן תורה לעמו ישראל ואמר (דברים ל"ג, ב'): "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קודש, מימינו אש דת למו".

את המונח "אש דת" מבאר רש"י: "שהתורה הייתה כתובה אצל הקב"ה באש שחורה על גבי אש לבנה". מקור הדברים בתלמוד הירושלמי מסכת שקלים פרק ו' הלכה א'. מה פשר הדברים?

נראה כי כדי להבין מה מסמלים הדברים יש להבין:

1. במה דומה התורה לאש? מה פשר האמירה "אש דת"?
2. מה פשרם של "אש שחורה ואש לבנה", שהם שני גוונים הפוכים זה מזה? האם יש הפכים וסתירות בתורה? 
3. המשל בדברי חז"ל אינו מתייחס לשילוב של אש שחורה ואש לבנה אלא לאש שחורה הבאה על גבי אש לבנה". כלומר, האש הלבנה היא הרקע, שהאש השחורה מוטבעת על גביו. מה פשר הדבר?

אש מבטאת מציאות מופשטת

המהר"ל בספרו "תפארת ישראל" פרק כ' מבאר כי התורה משולה לאש, שכן האש היא דוגמא למציאות מופשטת שהאדם מכיל אותה באמצעי התחושה הפיסיים שלו. על כן, זו המילה הקרובה ביותר שניתן לבטא באמצעותה את התחושות שלנו לגבי דברים רוחניים.

בדומה לכך מבאר הרמח"ל בספרו "קל"ח פתחי חכמה" פתח ה', את השימוש במונח "אורות" כדי לבטא השגות רוחניות של הבנה, רוממות רוח והתעלות, או אף כדי להסביר את המונח הקבלי של "ספירות אלוקיות", המבטאות רבדים בהופעת האלוקות בעולם הגשמי. אכן, אין מילה שיש בה כדי לבטא את המהות האלוקית "כי לא ניתן לכנות את האלוקות בשום שם או מלה". ברם, שבלא מילה אי אפשר לבאר. על כן, צריך לקרוא לכך באיזשהו שם. בחרו אפוא במילה שהיא פחות רחוקה מאחרות. "האור הוא הדבר היותר דק (מופשט) בין התופעות הגשמיות, על כן הוא פחות רחוק מהאחרים בביטוי לספירות. הספירות אינן הארה כמו הארת האור הגשמי. וקראו להן הארה כדי לתת לכך איזשהו שם".

התורה נועדה לתקן עולם במלכות שד-י

המהר"ל מבאר בהתאם לכך כי התורה נקראת "אש-דת" "כי האש היא דבר שאינו גשמי ולפיכך כל דבר שאינו גשמי נקרא 'אש'. ורצה לומר כי אין מצות התורה ענין גשמי". התורה היא הצו האלוקי שניצב בבסיס קיום העולם, כעולם מתוקן וראוי מבחינה רוחנית. על כן משולה התורה לאש.

התורה שונה מדברי חקיקה אנושיים. אלו נועדו להשליט סדר ונימוס הנחוצים לקיום האדם הגשמי בחברה אנושית בלא ש"איש את רעהו חיים בלעו". לעומת זאת, מטרת התורה אינה להשליט סדר, אלא להשליט צדק אלוקי שמטיב את האדם ומעלה אותו לשיאים של רוחניות.

תורת חסד או תורת אמת

על הסתירה בין אש שחורה לאש לבנה עומד המהר"ל בספרו "גור אריה" ומציין כי ביאורו של דבר זה הוא "סוד מופלא" שאותו הוא מגלה. המונח אש לבנה ואש שחורה מבטאים את העובדה שהתורה נקראת בשני תארים סותרים המגדירים את מהותה:

התורה נקראת בשם "חסד" - שנאמר "ותורת חסד על לשונה" (משלי ל"א, כ"ו), ונאמר "דרכיה דרכי נועם (שם ג', י"ז)". נמצא כי חסד הוא הגדרת מהותה של התורה.

מצד שני התורה מוגדרת כ"אמת" - שנאמר "תורת אמת היתה בפיהו" (מלאכי ב', ו').

חסד ואמת הם לכאורה מונחים סותרים, שהרי המהות של חסד היא לתת למי שלא מגיע לו על פי דין ואילו אמת משקפת את מה שמחויב על פי דין.

כך למשל, מי שפורע חוב עושה את מה שמגיע באמת, ולא עושה בכך חסד. ואכן, רש"י מבאר את מידות הקב"ה "ורב חסד ואמת" (שמות ל"ד, ו') "חסד" - "לצריכים חסד, שאין להם זכויות כל כך". "ואמת" - "לשלם שכר טוב לעושי רצונו". כלומר, אמת היא שכר שמגיע בדין, וחסד הוא מתת לפנים משורת הדין.

מהי אפוא מהותה של התורה: תורת חסד או תורת אמת?

תכלית התורה - חסד והטבה

המהר"ל בספרו "תפארת ישראל" שם, מבאר את האמירה שהתורה היא תורת חסד, באופן הבא:

"יש לך להבין בחכמה, כי התורה תקרא 'תורת חסד', שנאמר (משלי ל"א, כ"ו) 'ותורת חסד על לשונה'. ואף כאשר תמצא בתורה מיתות וכריתות, אין תכלית התורה רק להעמיד הטוב בעולם, שלא יהיה נמצא שום רע. ודבר זה רמזו חכמי האמת במסכת סוטה דף י"ד עמ' א' 'התורה תחילתה גמילות חסדים, וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים – 'ויעש ה'... לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם' (בראשית ג', כ"א). וסופה גמילות חסדים, שנאמר (דברים ל"ד, ו') 'ויקבור אותו בגיא'. בארו חז"ל בזה דבר גדול, כי כל ענין התורה כדי להעמיד הטוב שיהיה בעולם. ולפיכך התחלתה גמילות חסדים, שהיא עשיית הטוב לבני אדם, ותכלית התורה הטוב הגמור".

כלומר, דין תורה לא נועד לנקום ברוע אלא להשכין בעולם חסד והטבה, כמאמר המכתם הידוע כי "הצדיקים האמתיים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה" (ערפילי טוהר, עמ' לט).

המטרה אינה פגיעה באדם החוטא אלא כילוי מציאות של חטא ורוע, כפי שציינה ברוריה בפני התנא רבי מאיר בעלה (ברכות דף י' עמ' א') כי בפסוק נאמר (תהילים ק"ד, ל"ה) "יתמו חטאים מן הארץ". לא נאמר חוטאים אלא חטאים. הדין אינו המטרה אלא משרת מטרה עליונה של השכנת טוב.

גווני האש

המהר"ל מבאר כי שני גווני האש מבטאים את העובדה שהתורה נקראת בשם "חסד" ו"אמת".

האש הלבנה מבטאת את הטוב והחסד האלוקיים כי "הלובן מורה על הזכות והטוב. וזה כי כל ענין התורה הוא לקיים הטוב האלוקי. וזהו היסוד שעליו נבנה הכל, להעמיד הטוב האלוקי".

האש השחורה לעומת זאת מבטאת את האמת, שזהו הגוון המבטא את המציאות המחויבת הרשומה וחקוקה באופן הברור ביותר. אכן, ככל שהמציאות מחויבת ומוחלטת יותר כך הביטוי החיצוני לה הוא חד משמעי ובולט.

תורת אמת מחויבת המציאות

המהר"ל ממשיך ומבאר בספרו "גור אריה" כי למרות שהתורה מיועדת להיטיב את המציאות ולרומם אותה ולהשליט בעולם הנהגה של טוב ונועם, יש בה גם ממד שהוא מחויב המציאות, שהרי הקב"ה "הסתכל באורייתא וברא עלמא". כך למשל, כאשר התורה מצווה על כיבוד אב ואם, זו מצווה שמהותה חסד גדול והטבה שאין לה שיעור, אבל היא מבטאת התנהגות מחויבת ואמת צרופה. זו לא רק מציאות מיטיבה אלא גם מציאות נכונה וראויה. על כן "כאשר תשכיל במצוה תמצא כי אמת ונכון הוא, כמו כבוד אב ואם ושמירת שבת. טוב ונועם הוא, אך כאשר תשכיל ותעיין בדבר תמצא שהוא ראוי ומחויב לעשות. נמצא כי עיקר המצווה הוא טוב וחסד, ועל כך מורה האש הלבנה, כי הלובן מורה על הטוב והזכות, דומה לאור שהוא טוב. והמהות הפנימית היא אש שחורה, כי השחור מורה על כתיבה מבוארת היטב, כך התורה דבריה מבוארים ברורים".

ורב חסד ואמת

הרקע לתורה היא אש לבנה והרישום באש השחורה נעשה על גביו, שכן התכלית והמטרה שבאים להשיג היא חסד. אכן, את התכלית הזו משיגים ע"י דין אמת החקוק באופן חד משמעי בדיו שחורה המבטאת מציאות ברורה. אבל, הבסיס לכול הוא חסד. התורה מתחילה ונגמרת בחסד, שכן זו התכלית של התורה וזו המציאות שהיא משרה. הדין משרת את החסד, והאמת מחויבת המציאות מיועדת להסתיים בהטבת המציאות.

הנה כי כן, בעוד שמשפט אמור להשליט סדר ונימוס הנחוצים לקיום האדם הגשמי, הרי שמטרת התורה להשליט צדק אלוקי שמטיב את האדם ומעלה אותו לשיאים של רוחניות. התורה היא הצו האלוקי שניצב בבסיס קיום העולם כעולם מתוקן וראוי. מצוות התורה יוצרת מציאות מיטיבה (חסד) ומציאות נכונה וראויה (דין). לכן משולה התורה לאש, שהיא מציאות מופשטת שהאדם מכיל בחושיו. באש שני גוונים: האש הלבנה מבטאת את הטוב והחסד האלוקיים. האש השחורה מבטאת את האמת, שהיא המציאות המחויבת. והבסיס לכול חסד הוא.

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט