ביעור פירות שביעית – מה זה אומר?

נאמר בתורה (ויקרא כה, ו): "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל". ודרשו חז"ל (מסכת תענית, דף ו, עמ' ב): "כל זמן שחיה אוכלת בשדה - הַאֲכֵל לבהמתך בבית. כָּלָה לחיה מן השדה - כַּלֵּה לבהמתך מן הבית". כלומר, שכל זמן שאותו המין מצוי בשדה והחיה שבשדה אוכלת ממנו - אז תאכיל ממנו לבהמתך שבבית, וגם אתה רשאי לאוכלו. אבל כאשר הסתיימה עונת הפרי, כך שאין החיה בשדה אוכלת ממנו - אל תאכיל ממנו לבהמתך בבית, וגם אתה אל תאכל ממנו.

למשל, גדֵל בחצר הבית עץ תפוזים, בשנת השמיטה חנטו הפירות [ונעשו קדושים בקדושת שביעית], ובשנה השמינית בתחילת החורף כבר נעשו בשלים וראויים לאכילה. במשך החורף יכול הוא לקחת מהתפוזים ולאוכלם בקדושת שביעית, ויחד עם זאת כמובן שמפקיר את התפוזים, וכל מי שרוצה יכול לקחת מהם. אולם בסוף החורף, כאשר תמה עונת התפוזים, וכבר אין תפוזים על העצים, אסור לאף אדם להשאיר לעצמו מתפוזים אלו בביתו, אלא עליו לבערם.

כיצד מבערים?

אין מבערים את הפירות ממש כמו בביעור חמץ, אלא מפקיר את הפירות, שכל הרוצה לקחתם יבוא ויקח. וכיצד מפקיר? קורא לשלשה מחבריו [שיודע שלא יקחו לו מהפירות], ואומר להם: "אחינו בני ישראל, כל מי שצריך ליטול, יבוא ויטול". ואם לא לקחו את הפירות, רשאי לקחתם לעצמו ולאוכלם. וכמו כן, רשאי להוציא את הפירות לפתח ביתו ולהפקירם אפילו שלא בפני שלשה.

בתלמוד ירושלמי (שביעית פ"ט ה"ד) אמרו שמפקיר את הפירות בפני שלשה מאוהביו, כי הם לא יקחו לו מהפירות. [ויש אומרים שמפקיר דוקא בפני שלשה, כדין כל הפקר שצריך בפני שלשה, כדי שאם אחד מהם יזכה, שניים יעידו עליו שזכה. ויש אומרים שלא צריך דוקא שלשה, שכיון שהם אוהביו ולא יקחו מהפירות, לא שייך טעם זה, ורק לרווחא דמילתא אמרו שלשה]. ועוד אמרו בירושלמי שבעיר קפודקאי שהיו קפדנים ושונאים אחד לשני, ימתין בעל הפירות עד לערב שיהיה השוק ריק מבני אדם, ואז יוציא את פירותיו לשוק ויפקירם ויחזור לזכות בהם. כי עצם הוצאת הפירות לשוק והנחתם שם זמן מה, אין לך הפקר גדול מזה. וכן כתב הגר"א שהמוציא פירות לשוק ועושה מעשה של הפקר, הרי זה הפקר אפילו שלא בפני שלשה, אלא שבפני שלשה אין צריך להוציא את הפירות לשוק כלל.

ומה עם הפירות של "אוצר בית דין"?

הפירות שצריך להפקירם, היינו בין אם לקחם משדה של הפקר, ובין אם הם מ"אוצר בית דין". ומכל מקום אם בהגיע זמן הביעור היו הפירות עדיין ברשות "אוצר בית דין", אין בית הדין צריך לבערם, ואף הלוקח מהם לאחר זמן הביעור, אינו צריך לבער. כי כאשר הפירות ברשות בית דין, בין אם הם נמצאים באוצר המרכזי, ובין אם הם נמצאים בתחנות החלוקה לציבור, הרי שהפירות עדיין הפקר, ונמצא שהם מבוערים ועומדים, כי הביעור הוא הפקר כנ"ל. אולם, אם לקח פירות מאוצר בית דין לפני זמן הביעור, ועתה כשהפירות ברשותו הגיע זמן הביעור, עליו להפקיר את הפירות עתה. 

האם את כל הפירות שברשותו של האדם יש לבער?

כאשר מפקיר את הפירות, רשאי לשייר לעצמו כמות של שלוש סעודות, והיינו שישער כמה אוכלים הוא ובני ביתו מפרי זה בשלוש סעודות, ורק את הכמות שמעבר לכך צריך להפקיר. למשל, כמה תפוזים צריכים הוא ובני ביתו לקינוח בסוף הסעודה. וכמו כן, אם הוא רגיל לשתות יין בסעודה, ישער לפי רגילותו. ואם אינו רגיל לשתות יין בסעודה, ישייר לעצמו כמות של שלוש רביעיות [כ-250 מ"ל]. ונמצא שאם יש לו כמות של ג' סעודות, אינו חייב להפקיר כלל.

כבושים / שימורים/ תבשיל

צנצנות וחביות של כבושים או קופסאות שימורים שהתחיל לאכול מהם, אף על פי שהגיע זמן ביעורם, אינו צריך להפקירם, שכיון שהתחילו לאכול מהם, בודאי יגמרום מחשש שמא יתקלקלו, ונמצא שהם כמבוערים. והוא הדין בתבשיל שיש בו מפירות שביעית, אין צריך לבערו, כיון שאי אפשר להשהותו כל כך מחשש שמא יתקלקל.

מתי יש לעשות את הביעור?

כל פרי יש לו את זמן הביעור שלו. ולכן יש לעקוב אחר פרסום הרבנות הראשית ובתי דין צדק על זמני הביעור של כל הפירות.

ביעור יין

לכתחילה יפקיר את היין בערב פסח. ורשאי לשייר לו ולבני ביתו שיעור של ארבע כוסות לליל הסדר, ולצורך החג. ואם שכח להפקירו בערב פסח, רשאי להפקיר עד שביעי של פסח.

ביעור אתרוג

אתרוגים הקדושים בקדושת שביעית, יש להקפיד לאחר חג הסוכות שלא לזורקם, וטוב לבשלם ולעשותם מרקחת [ריבה], ולאוכלם בקדושה. וישתדלו לאוכלם עד ט"ו בשבט של השנה השמינית שהיא זמן ביעורם. ואם אינו עושה מהם מרקחת, טוב שיפקירם [אך אין זה חובה, כי יש אומרים שאין צריך להפקירם, מאחר וכל השנה יש אתרוג בעץ]. ומכל מקום אם יש לו רק אתרוג אחד או שניים, אינו צריך להפקיר, כיון שאין לו שיעור של שלוש סעודות.

ספק זמן הביעור

פירות שאינו יודע בבירור אימתי זמן ביעורם, יפקירם מיד כשמתחיל להסתפק על זמנם, ויאמר לחבריו שמפקיר בפניהם שבכוונתו להשאירם הפקר ואינו רוצה לזכות בהם, עד שיעבור זמן הביעור. ובנתיים רשאי לאכול מהם.

אחר ההפקר

מן הדין אינו חייב לנהוג קדושה בפירות לאחר שהפקירם.

מרקחת פירות מעורבבים

פירות שביעית שהכין מהם מרקחת עם פירות שישית. למשל: שזיפים של שביעית שרקחם עם משמשים של שישית, צריך להפקיר את המרקחת בהגיע זמן ביעור השזיפים, ואפילו אם רוב המרקחת היא משמשים. ואפילו אם יש פי שישים במשמשים מהשזיפים, אינם בטלים, כי "דבר שיש לו מתירים, אפילו באלף לא בטל", שכיון שיכול לאוכלו עתה קודם זמן הביעור, או לחלקו שלש סעודות או להפקירו, למה יאכלנו בביטול במשמשים.

עשה מרקחת משני סוגי פירות שביעית, שאין זמן ביעורם שווה, בהגיע זמן הביעור של כל מין, יפקיר את אותו המין.

ואולם צנצנת מרקחת שהתחיל לאכול ממנה קודם זמן הביעור, בהגיע זמן הביעור, אינו צריך להפקיר, שהרי זה כמבוער.

עבר ולא הפקיר

עבר זמן הביעור ולא הפקיר את הפירות, נאסרו הפירות באכילה, וחייב לבערם ממש ולאבדם שלא יגיעו לשום אדם. אולם אם לא הפקיר את הפירות בשגגה מחמת אונס ושכחה, יפקירם מיד, ויהיו מותרים באכילה.

כתב הרמב"ם: פירות של שביעית שעבר ולא הפקירם, ובישלם עם מאכל אחר, נאסרה כל התערובת באכילה. ואם יש פי שישים במאכל ההיתר נגד האיסור, מותר לאוכלם. אולם אם בישלם עם אותו מין של פירות, אפילו יהיה פי אלף מפירות ההיתר נגד האיסור, נאסרה כל התערובת, מפני שמין במינו לא בטל.

ביעור הכסף

כבר בארנו לעיל שהמוכר פירות שביעית בהיתר, צריך לקנות בכסף מאכל אחר ונוהג בו קדושת שביעית, ואם לא קנה מאכל עד זמן הביעור, יש להפקיר את המעות. למשל, המוכר יין של שביעית וקיבל כסף, יש להפקיר את הכסף בערב פסח שהוא זמן ביעור היין.

וכמו כן, אם קנה בכסף זה מאכל, אך לא גמר את המאכל, חייב לבערו [להפקירו]. למשל, מכר יין של שביעית, ובכסף שקיבל קנה בשר, אם נשאר לו מהבשר עד ערב פסח, חייב לבערו [להפקירו].