איבד לנצח את אשתו, ביתו והוריו, וביקש רק 2 דברים. מהם?

ר' חיים צבי סלומון איבד את כל בני משפחתו בשואת יהודי אירופה, כאשר הוא הניצול היחיד. זמן קצר לאחר השחרור חזר ר' חיים צבי לעיירתו, האלמין, ומצא אותה הרוסה ומנותצת. כמעט ולא נותרה אבן על אבן. ישב הוא על אחת האבנים, ובכה מרות על החורבן הנורא. תוך כדי השבר הגדול, פנה ר' חיים צבי לאלוקיו בתחנונים: "ריבונו של עולם, אם ספרי התורה העתיקים של אבא שרדו את התופת ועדיין נמצאים באזור, אנא עזור לי למצוא אותם!", כך ישב חיים צבי בעיירת הולדתו, בוכה, בוכה ובוכה.

מדובר היה בשני ספרי תורה עתיקים מאוד, שכתב הסת"ם שלהם היה מהודר בצורה יוצאת מן הכלל. יושב ר' חיים צבי על אבן מזדמנת, מליט פניו בכפיו, ומבכה מרה את החורבן הגדול. לפתע הוא נביחות עזות. הוא פוקח את עיניו, ומבחין בכלב המתקרב אליו במהירות. היה זה 'הכלב המשפחתי' של משפחת סלומון, שהוחזק על ידם כדי לשמור על מחסני החיטה והקמח ששימשו את בית המסחר הסיטונאי של אביו. הכלב התקרב אליו, כעת זיהה אותו בוודאות.

כן, זה הוא, הכלב ששמר על המחסנים ו'הכיר' את כל בני המשפחה. ר' חיים צבי מזהה, כאמור, את הכלב, אך לא את הנביחות, הנשמעות לו מוזרות מה… לא כך נבח הכלב במשך השנים ששרת אותם בנאמנות. "הנביחות היו באופן של יללות עזות, והרגשתי שיש לו, לכלב, משהו לומר לי", אומר ר' חיים צבי ומציין כי "כלב זה היה נאמן במיוחד, עד כדי כך שפעם, כאשר הייתי בחנות, נפלה בתי התינוקת מן המטה, והיתה במצב של סכנה גדולה. הכלב רץ עד לחנות, הניח את שתי רגליו עלי, והחל לנבוח… הבנתי מיד שיש דברים בגו, ולכלב יש מסר מן הבית.

"יצאתי מהחנות, הלכתי אחרי הכלב הביתה, ומצאתי את ילדתי שרועה על הארץ כשדם רב זב ממנה. ממש ברגע האחרון לפני שאיבדה את הכרתה הצלחתי להצילה… גם הפעם, הניח הכלב את שתי רגליו עלי, ונבח בצורה משונה מאד. הוא רץ וחזר, רץ וחזר, הסתובב אנה ואנה, עד שהיה ברור לי שהוא רוצה לגלות לי דבר מה.

ר' חיים צבי מחליט לקום ולפסוע אחרי הכלב, ואז החל הכלב לרוץ בצורה מסחררת ממש, כשאני אחריו, עד שהגענו לפאתי העיירה, סמוך לאחד משדות החיטה.

"במקום מסוים הכלב נעצר לפתע, והחל לחפור ברגליו באדמה. ואני אחריו… חפרתי וחפרתי, אך לא מצאתי דבר. כמעט והתייאשתי, והחלתי לזוז מן המקום, אבל הכלב לא זז. הוא המשיך לעמוד ולנבוח, ואף לחפור באדמה. חזרתי לאחורי בשנית והמשכתי לחפור, עד שבעומק של שנים וחצי מטרים אני שומע קול מתכתי החוזר מן האדמה… משהו מעין כלי ברזל המונח שם. לבי נמתח כקפיץ, נעשיתי דרוך בכל רמ"ח ושס"ה שלי. ואכן, לאחר חפירה של עוד כמה סנטימטרים, אני מגלה מזוודה גדולה ממתכת המונחת בבור העמוק.

"כדי לחשוף את כל המזוודה ולהעלותה מן הבור, נדרשתי למאמצים גדולים. לא עברו דקות מרובות ובידיי היו שני ספרי התורה, שלמים, ללא פגע, כנתינתם מסיני!" לא ניתן לתאר את התרגשותי ברגעים אלו, אך לא היה לי זמן רב לחשוב­ ולהתרגש, מאחר שהכלב עדין לא נרגע… חשבתי כי המשימה הוכתרה בהצלחה, ואפשר כבר לסגור את הבור, אך הכלב המשיך לעשות סימנים כי האוצרות בבור עדין לא נגמרו… רציתי כבר ללכת לדרכי עם ספרי התורה בידי, אך הכלב המשיך לנבוח בצורה יללנית, כמוה לא שמעתי מעודי".

חיים צבי ממשיך לחפור, ואכן כמה עשרות סנטימטרים עמוק יותר, מצא הוא קופסה נוספת, עמוסה וגדושה בשטרות כסף גדולים. היה זה אוצרו הפרטי של האבא הי"ד, שהספיק להחביא גם אותו, יחד עם ספרי התורה. התברר כי בלילה שלפני כבוש העיירה על ידי הנאצים, הבין האבא, ר' אשר זונדל הי"ד, לקראת מה הולכים יהודי העיירה, ומיהר להחביא את ספרי התורה היקרים ואת הכסף באדמה. הכלב, אשר הלך אתו לכל מקום, ראה את המקום המרוחק בו הוטמנו האוצרות היקרים, ובמשך שנות המלחמה 'המתין' לאחד מבני המשפחה שחזר לעיירה, ומיד משך אותו אל הבור. מאז מצא ר' חיים צבי את ספרי התורה, לא עזבם ולא נטשם לרגע. לכל מקום אליו הלך, לקח אתו את הספרים הקדושים.

סופו של הכלב מפתיע אף הוא: מיד לאחר שגילה את מיקום קבורת ספרי התורה, לא רצה הכלב לאכול במשך שבוע שלם, ומת...

איך נשארים מאמינים אחרי התופת? הרב לאו ב-4 דקות מטלטלות:

מתוך "הגדת חשוקי חמד"