כך חזרתי להתאהב בבית הכנסת של סבא ז"ל

כשחיפשנו בית להשכרה בקריית שמונה, לתקופה של כמעט שנה - מן תקופת ביניים בין בתים - גילינו עד כמה זו משימה לא פשוטה. כל בית והסיפור שלו. ביקרנו בדירות יקרות יותר ופחות, מוזנחות יותר ופחות, נוחות יותר ופחות, אבל בסוף החלטנו - הולכים על בית בשכונה ג' בקריית שמונה. מאז כל מי ששואל אותי מאז לאן עברנו ולמה לא רואים אותי לאחרונה, פוער עיניים בתדהמה מהולה ברחמים כשאני מספר לו שעברנו אל ג'. "אה, באמת?", הם מגמגמים ואני מנסה להצניע את החיוך מול השאלה הבאה, "אז רגע, מה אתם מחפשים שם בדיוק? למה דווקא שם?".

הסבר טופוגרפי קצר למי שאינו מכיר את תולדות קריית שמונה: שכונת ג' היא מהראשונות שנבנו בעיר. היא נבנתה על צלע הר, ללא תכנון ארוך טווח. הדירות כאן מדורגות - ובעיקר מתפוררות. בילדותי הזכירו את שם השכונה בחיל ורעדה, כיוון שהיא היתה משכנם של כמה טיפוסים מפוקפקים, אם לומר זאת בעדינות (כמובן לצד משפחות נורמטיביות לחלוטין). אמנם היום האוכלוסייה השתנתה, והשכונה ההררית מאכלסת בעיקר מבוגרים (מאוד), זוגות צעירים שהגיעו דרך ישיבת ההסדר שנמצאת בסמוך, וגם... חזירי בר די מפחידים שנמצאים באופן די קבוע ליד פח האשפה שמעל ביתנו. חוויה, כבר אמרתי?

"אז מה בעצם חיפשתם שם?", חוקרים אותי כל אותם מתעניינים. "אתם בונים בית חדש, אז מה חיפשתם בינתיים בחור הזה משנות השישים?". התשובה הרשמית שלי היא, האמת, מצד אסתר אשתי - היא התאהבה במקום, בשקט ובנוף ההררי. זה מזכיר לה את קווקז.

אבל לי יש שתי סיבות נוספות, למען האמת. האחת היא פשוט - הפשטות. אני מעריץ פשטות. דווקא לפני שעוברים לבית פרטי חדש משלנו, אמרתי לאשתי, לגור בבית הזה - זה שיעור בצניעות. גם עבורנו וגם עבור הילדים. הורים ו-5 ילדים ב-3 חדרים קטנים (אחד מהם חדר מעבר) - זה אתגר לא פשוט, אבל מה זה לעומת המשפחות ברוכות הילדים שגרו כאן לפנינו, קרוב לוודאי שעם 8-9 ילדים לכל הפחות. אם אז אנשים גדלו ככה ויצאו נורמליים בגלל חוסר השפע, כנראה שזה לא עד כדי כך גרוע. ובכלל, בכל פעם כשאני מביט מהחלון - אני מוקסם. הבתים עתיקים, אבל בכיוון טוב. יש ניחוח נוסטלגי מכל פינה. משהו אמיתי, כן, לא ראוותני. יש שיטענו שזה סתם דמיון מודרך שאני עורך לעצמי, אבל באמת ובתמים שאפילו בסדקים שבבתים אני מוצא קסם. מודה ומתוודה – לא הייתי רוצה לגור כאן כל החיים, אבל בתור טעימה של כמעט שנה, אני שמח ומלא סיפוק על שהגענו לכאן.

ובכלל, סבא וסבתא שלי גרו לא רחוק מכאן, ולמעשה כמעט גדלתי באזור מאוד דומה. אותם אנשים, אותו טעם של פעם, אותה אמת. כמנהל מחלקת דיגיטל אני מרגיש כאן קצת כמו בחור דיגיטלי בעולם אנלוגי, כמאמר השיר. אבל זה בדיוק מה שעוזר להתפקס ומזכיר לי באמת מי אני באמת, בלי כל הטייטלים והפוזה.

הסיבה השנייה ממיסה את לבי הרבה יותר, למען האמת. בסמוך לשכונה נמצא בית הכנסת "אוהל שלום", שבו התפללתי כילד עם סבי, שלמה שמואל ז"ל, שהלך לעולמו לפני קצת יותר מ-20 שנה. שנים ארוכות לא ביקרתי בבית הכנסת המרוחק הזה, אבל עכשיו אני מתפלל בו מדי שבת, והזיכרונות לא מפסיקים לצוף. אני יושב (כמובן) על הכיסא של סבא ז"ל, ונזכר איך ישבתי ממש כאן לידו כילד, איך רצתי לעבר הסוכריות בשבתות חתן; משחזר את המקומות של כל הזקנים שכבר הלכו לעולמם, את שבתות החתן עם הגבאי שחילק כוסות אורנג'דה וביצים קשות עם פלפל, ובכלל - משחזר את הקסם שהיה אז באוויר.

סבי, שלמה שמואל ז''ל

צחוק הגורל הוא שאז, בנעורים המבטיחים, הבטתי קצת בהתנשאות כלפי אותם מבוגרים עם מבטא מרוקאי. להקות רוק בריטיות נראו לי הרבה יותר מגניבות ומבטיחות. אבל מאז, אותן להקות כבר התפרקו - ובית הכנסת הזה עדיין עומד על תלו. אמנם ללא חלק גדול מהמתפללים שהלכו לעולמם, אבל עדיין עם שליח ציבור צדיק בשם מכלוף לוי, עדיין עם מתפללים יקרים ועדיין עם הכיסא של סבא שלמה ז"ל.

אז אם אתם צעירים שקוראים את הטור ולוקחים את סבא וסבתא, ובכלל את זקני השכונה, כמובנים מאליהם, תדעו שהכל זמני. בסוף תתגעגעו לא רק אל סבא וסבתא, אלא אל הפשטות, אל בתי הכנסת הישנים, אל ימי התום והאנשים הטובים מהדור שיום יבוא וגם הוא יכחד. אל תזלזלו באף אחד מהם. תנשקו להם את היד ותזכרו שיום יבוא ותתגעגעו. ולא, לא אל להקות בריטיות שאף אחד כבר לא זוכר, אלא אל כל האנשים והזיכרונות שבנו אתכם והפכו אתכם למי שאתם.