פרשת נח: אתה צדיק, וזה נהדר. אבל למה אתה צדיק?

כולנו עושים מעשים טובים, לפחות מידי פעם.

נח מלמד אותנו, שגם את המעשים הטובים שאנו עושים, כדאי לעשותם מתוך מניע חיובי ואמונה בצדקת הדרך, ולא מתוך חוסר ברירה. נבאר.

הפרשה פותחת בתיאור צדקותו של נח: "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ, נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת האלוקים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית ו', ט'). התורה מדגישה שצדקותו של נח הייתה "בדורותיו", והתלמוד מברר את פשר הדבר (מובא ברש"י).

יש הדורשים את המילה "בדורותיו" לשבחו של נח, שאפילו בין אנשי דורו הרשעים הוא הצליח להיות צדיק ותמים, וכל שכן שאם הוא היה חי בדור של צדיקים הוא היה מגיע לדרגות גבוהות יותר, ויש הדורשים את נח לגנאי, שהוא נחשב לצדיק רק ביחס לאנשי דורו הרשעים, ואילו היה חי בדורו של אברהם, הוא לא היה נחשב לצדיק.

מהו שורש המחלוקת בין הדורשים את נח לשבח לבין הדורשים אותו לגנאי? וכיצד המחלוקת הזו אקטואלית כל כך לחיינו?

רבי יוסף יוזל הורביץ, המכונה "הסבא מנובהרדוק" (בספרו "מדרגת האדם", פרק "בתקופות העולם"), מפרש זאת באופן נפלא, והוא נוגע בנקודה עמוקה בנפש האדם.

לכל הדעות נח היה צדיק. המחלוקת תלויה בשאלת המניע לצדקותו של נח. מדוע בחר נח להיות צדיק? האם משום שלא הייתה לו ברירה, או בגלל שהוא האמין שזו הדרך הנכונה?

הדורשים לשבח סבורים, שהמניע לצדקותו של נח היה טהור - בקשה וחיפוש האמת, ולכן העובדה שהוא היה חי בדור שכולו רשע, הקשתה עליו בכל מה שקשור לעבודתו הרוחנית. לדבריהם, לו נח היה חי בדורו של אברהם אבינו, היה לו קל יותר להיות צדיק ולהתקדם עוד ועוד בעבודת השם. הדורשים לגנאי סבורים, שבעקרון נח שאף לבינוניות, אולם הוא בחר בצדקות כאמצעי שיסייע לו להיבדל מהדור הרשע שסבב אותו. נח חשש להיות מושפע מהתנהגותם של בני דורו, והוא הבין שבסיטואציה הנוכחית שהוא נמצא בה, מה שיכול לשמור עליו זה לבחור בדרך מנוגדת והפוכה לחלוטין מבני דורו. נח בחר בצדקות לא בגלל שהוא רצה להיות צדיק, אלא כי הוא פחד להיות רשע כמו שאר בני דורו. ולכן, לדעת אותם דורשים, אם נח היה חי בדור של צדיקים, בו הוא לא היה צריך להגן על עצמו מפני החברה, הוא היה מרשה לעצמו להיות בינוני ולא צדיק גמור.

מדברי ה"סבא מנובהרדוק" אנו למדים, שלדברי אותם יש אומרים, הצדקות איננה נמדדת רק על פי המעשים, אלא גם על פי המניעים. אף על פי שנח היה צדיק במעשיו, היו שדרשו אותו לגנאי, בגלל שהמניע לצדקותו לא היה מתוך בקשת האמת.

המסר העיקרי הוא שאדם צריך להשתחרר מתלות בחברה. העובדה שיש הדורשים את נח לגנאי, מלמדת שגם תלות בחברה שמביאה לצדיקות היא לא הדרך המובחרת. לא רק תלות שמחטיאה את האדם היא פסולה, אלא גם תלות שגורמת לו להתנהג כצדיק נדרשת לגנאי, לפחות לגנאי מסוים.

הטוב בשלמותו צריך להגיע מתוך מניע טהור של בקשת האמת, ולא מחמת מניע חיצוני, שהרי "כל אהבה שהיא תלויה בדבר – בטל דבר בטלה אהבה" (אבות ה').

כך לומד ה"סבא מנובהרדוק" את סוגיית נח.

כאשר הטוב אינו נעשה מתוך מניע טהור, עלול לבוא יום בו האדם יתגלה במערומיו ויקרוס כמו מגדל קלפים, ואחד האירועים בסוף חייו של נח מחדד את הנקודה הזו. מה הוא?

לאחר המבול, נח יצא מן התיבה ומיד עם צאתו הוא נטע כרם והשתכר: "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם, וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה (בראשית ט', כ'-כ"א). נשים לב שהתורה קוראת לנח "איש האדמה". המפרשים ביארו בדרכים שונות את התואר "איש האדמה" ("אבן עזרא", רמב"ן ועוד) אולם מההקשר נראה שאין זה שבח. גם קין היה עובד אדמה, וכולנו יודעים מה אירע עמו. מה הפירוש "ויחל נח"? רש"י מביא בשם התלמוד: "ויחל נח - עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוק תחילה בנטיעה אחרת".

לפני המבול נח נקרא בתואר "איש צדיק, תמים היה בדורותיו", ולאחר המבול הוא נקרא "איש האדמה",   העושה חייו חולין, מאבד את לבושו ואת צורת האדם שבו.  

נח יצא מן התיבה, ופגש עולם חרב לגמרי. על כתפיו מוטלת משימת ענק – שיקום העולם כולו. מצופה היה מנח לדאוג תחילה לדברים הבסיסיים ביותר שהעולם זקוק להם בדחיפות: גידול חיטה, זית, בניית בתים וכדומה, אולם במה נח עסוק? בנטיעת כרם והפקת יין שהובילה לשכרותו.

נפילה זו היא כנראה שהביאה את חכמים לדרוש אותו לגנאי. אם הגיע נח לידי התנהגות כזו, כנראה שהצדיקות שלו הייתה פגומה מעט, והוכיח סופו על תחילתו. אולם בכל אופן "ונח מצא חן בעיני השם", והקדוש ברוך הוא בחר בו שהוא זה שימשיך את האנושות.

סופו של נח אכן הוכיח על תחילתו, וכאן אנחנו שבים לדבריו של ה"סבא מנובהרדוק". לפני המבול נח חי בסביבה רעה ומושחתת. העולם כולו היה שקוע בחמס. נח הוכרח להיות צדיק כדי לא להיות מושפע מבני דורו והוא אכן עמד במשימה. הידיעה שהוא מחזיק בדעה חריגה ביחס לבני דורו הכניסה בו תודעה של שליחות ומחויבות לדרך, ועזרה לו להישמר מלחצי הסביבה ולהבדיל בין טוב לרע.

אולם לאחר המבול, היה המצב שונה לגמרי. נח לא היה חריג, אלא היה היחיד. בפניו עמדה המשימה של בניית העולם מחדש. לא בחירה בין טוב לרע נדרשה ממנו, אלא בחירה בין טוב לטוב. הרבה דברים היו טעונים בנייה מחדש, והיה צורך לגבש סדרי עדיפויות, להחליט מה לעשות קודם ומה אחר כך, ומהי הדרך הנכונה ליישב את העולם מחדש. נח התמודד כאן עם עצמו לבד, ובהתמודדות הזו הוא הפסיד. לפני המבול הסביבה גרמה לו להיות צדיק, ואחרי המבול, כשלא הייתה סביבה, נח בחר בדרך קלה יותר.

במקום לבנות את הדברים הבסיסיים ביותר, הוא נטע כרם והשתכר. התורה מדגישה: "וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה", "ויתגל" מלשון גילוי, משום שהגילוי האמתי של פנימיות האדם הוא בתוך האהל, כשהוא עם עצמו.

נח התמודד בגבורה מול כל בני דורו, אולם הוא קצת פחות הצליח במאבק שלו עם עצמו.

כמובן – לא על נח אנו דנים, שהרי הקדוש ברוך הוא מעיד עליו שהוא איש צדיק תמים, אלא עלינו – מה אנחנו יכולים ללמוד ממנו, וסיפורו מעורר בנו מחשבות רבות: האם הצדיקות שלנו תלויה באחרים והיא יכולה להידרש לגנאי?

האם החיים שלנו הולכים בכיוון של "איש אדמה" ל"איש צדיק", או חלילה להיפך?

האם אנחנו מנצחים בהתמודדויות מול אחרים, בחוץ, ונכשלים בהתמודדויות מול עצמינו, בתוך האהל?

האם הנטיעות בשדה חיינו נעשות בסדר עדיפויות נכון?