איה קרמרמן לא הצליחה למצוא כף זכות. אז היא שתקה

לפני 16 שנים, בשיעור של הרבנית ריבה לפידות ע"ה, שמעתי סיפור שמאז תקוע לי בראש. לפני כחודש הבנתי שהוא גם עלי.

בעיירה קטנה במשכנות הגלות, כשעה לפני שבת, נשמעו צעקות רמות מאחת הבקתות. קולות מריבה בין בעל לאשתו שבקעו מקירות הבית ומצאו את דרכם לאוזני השכנים ועוברי האורח. לפתע, בהגיע זמן הדלקת נרות שככה המריבה, רק כדי לשוב בצהרי שישי שלאחר מכן. מאותה שבת נוסדה מסורת חדשה בעיירה - צעקות ומריבות שגררו התלחשויות ברחובות הסמוכים. כולם הכירו את ריבי טרום השבת הקבועים של בני הזוג.

באותה עיירה גר צדיק. בלית ברירה גם הוא שמע אודות הזוג המתכסח. באחד מימי השישי, למרות הטונים הרמים בבית, נשמעה דפיקה בדלת. הצדיק. הוא מבקש רשות מהבעל לשבת וללמוד תורה בסלון. כמובן שהבעל פתח את ביתו והכניס את האורח. בלי הסברים הצדיק התיישב ליד השולחן, פתח את הספר והחל ללמוד. הבעל הסתכל באשתו מופתע. היא החזירה לו מבט משתומם. לא נעים, מה אומרים? איך ממשיכים את ההכנות לשבת בסיטואציה הלא ברורה הזאת? בדחילו ורחימו, כדי לא להפריע ללימוד התורה, הם המשיכו בהכנות בשקט מופתי. שתי דקות לפני כניסת השבת הצדיק הודה לזוג והלך. לא נותר לבעל אלא לברך את אשתו בשבת שלום ולצאת לבית הכנסת, מהורהר אודות מה שקרה בבית.

בשבוע שאחר כך, כשעתיים לפני שבת, דפיקה בדלת. שוב התיישב הצדיק ליד השולחן ולמד עד דקה לפני שבת. שוב בני הזוג נאלצו להמשיך בהכנות בשקט. כך גם בכניסת השבת שאחריה. לימוד בבית, דומייה בבית. כשיצא הצדיק מפתח הבית בפעם השלישית, שמעו אותו הבעל והאישה מדבר ואומר: "יצר הרע, יצר הרע, אין לך יותר מה לחפש פה בבית. גורשת. צא ואל תשוב".

הרבנית לפידות סיפרה לנו את הסיפור כדי להבהיר על איזו חבית תבערה אנחנו יושבים לפני שאנחנו מכניסים את הקדושה הביתה. כמה עלינו להיזהר מלהכניס פנימה את היצר הרע מחרחר המדון. הסטרס להספיק הכול לפני הדלקת הנרות ממילא שם. אל תכניסו לחץ וכעסים נוספים ומיותרים.

היצר הרע בא לבדוק

כמעט כל ערב שבת הסיפור הזה נמצא במחשבות שלי. למה הבנתי שהוא גם עלי? כי נראה לי שהיצר הרע טירגט אותנו ונכנס. ככה, בין הסדקים. בדיוק בהכנות, בדיוק בלחץ. בתקופה האחרונה, כל ערב שבת או חג - מה שבתכל'ס, בשבועות האחרונים זה כל יומיים - יש פה איזה פיצוץ. ואם אין פיצוץ בין בני הבית, מישהו מבחוץ מצליח להעלות לי את הטורים ולחמם לי את הדם.

לפני יום כיפור כתבתי טור בדיוק על ניסיון דומה באותן שעות ממש. אז, בטור ההוא, מישהו עשה משהו חסר התחשבות שעלול היה להשפיע עלי מאוד. ממש כעסתי. בעיקר התאכזבתי. כתבתי אז איך הצלחתי לפוגג את הכעס על ידי מציאת כף זכות, שאכן הייתה בגודל של כף, כעצת האר"י ושליחו הרב לנדמן. ביום שישי שבו פורסם הטור, בעודי מקבלת מיילים על מיילים כמה העצה הזאת טובה, כמה נהדרת עבודת המידות שלי וכמה חיזקתי את הקוראים, שוב היצר הרע בא לבדוק מה שלומי. איזו עבודת המידות ואיזה בטיח. עצבים.

מתברר שאחד הילדים בכיתה של הבן שלי היה בחשש קורונה. רב סרן שמועתי כבר רץ על הידיעה הזאת מאז החזרה ללימודים מראש השנה. מכתב רשמי מבית הספר עדיין לא התקבל. כדי לא לסכן אף אחד מבאי בית הכנסת וכדי להבין אם בני אמור להיות בבידוד שאלתי בקבוצת האימהות אם יש עדכון על המצב. אחת האימהות ענתה: "אני מעדיפה לא לקבל עדכון. מי שחוששת שתעשה בדיקה". לא כל כך הבנתי את התשובה. אני מעדיפה גלידת תות ולא בננה. אממה, בקורונה אין העדפות. יש הנחיות. עניתי: "אין לזה קשר לחשש או לבדיקה. אם הבן שלי צריך בידוד על פי ההנחיות אני רוצה לדעת. אני לא מתכוננת להפר חוק או לסכן אנשים". תשובתה (ולהלן: מה שהקפיץ לי את הפיוז): "אז תשאירי את הבן שלך בבית. המוסדות ככלל פועלים בדרך מסוימת ויש לזה סיבות טובות".

לקח לי שנייה לנסות להבין למה היא עונה לי בצורה כל כך לא יפה. ואז לקחתי עוד שתי שניות. פייר, אני עדיין לא מבינה. איך התגלגלה השיחה מלשמור על הנחיות, ועל הדרך לשמור גם על הבן שלה, לזה שהבן שלי יישאר בבית וייפגע? אולי שמתם לב לזה גם אתם - בקורונה אנחנו ממש לא מבסוטים מאיך שאחרים מתנהגים ויש לנו המון ביקורת עליהם. כנ"ל בפעם הזאת. פגעתי, כעסתי והתעצבנתי. שילוב מנצח.

אפילו לא כפית

וואו. איך הרגשתי שקרנית. לפני דקה כתבתי טור על כף זכות, והנה שוב הניסיון נוחת לי בבית דקה לפני שבת. איפה הצדיק כשצריך אותו?! הראיתי לבעלי את ההודעות. תהיתי אם טעיתי. גם הוא הרים גבה לאור התשובה הנבזית. כשהסמן המתון מבין שנינו לא הצליח לעזור, זה סדין אדום.

בטיימינג מושלם הגיע עוד מייל: "טור נהדר. איזה יופי. כמה זמן שאני מתמודדת עם כעס על מישהו. עכשיו הצלחתי למצוא כף זכות. כפית. קטנה. עשית לי את שבת". "שקרנית", אני לוחשת לעצמי. נשמתי עמוק. ניסיתי למצוא כף זכות. אולי כפית? לא. גם כפית לא נמצאה ברדיוס. תהיתי מה לכתוב לאותה אמא. מאיפה שבאתי, איך שגדלתי, אני כבר אמורה לשתול אותה מול כולם, "לייבש אותה". תאמינו לי, יש לי את הלשון לזה. זו הייתה הפרנסה שלי בגלגול אחר.

הראש שלי רץ. מה אני אמורה לעשות? איך אני אמורה לטפל בסיטואציה? שקלתי לדבר עם אחראי הקורונה. יש לי את כל ההצדקה לזה. קודם כול, האם חוסר דיווח הוא משהו מערכתי? מפחיד. מצד שני - בוודאי שלא. אם כך, יש פה אמא שייתכן שלא תדווח אם הבן שלה יחלה חלילה. הרי מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, לא? אם היא לא רוצה שידווחו לה, למה שהיא תדווח? אני לא מכירה אותה, אולי היא גם לא בודקת את הילד כשצריך? כמו שהקורונה יודעת היטב לעשות, היא גורמת לכולנו לחשוד בכשרים. כך הרגשתי. איפה הערבות ההדדית? איפה השיתוף ההורי? אבל מעל הכול הטרידה אותי השאלה לאן נעלמה הכף־זכות שחשבתי שמצאתי. איפה האמינות שלי, לא מולכם אלא מול עצמי?

להשתיק את האש

נתקעתי. לא מצאתי כף זכות. אני באמת לא מכירה את האמא ההיא. אולי היצר הרע החליט להתיישב גם אצלה בבית לפני שבת. אולי גם היא זקוקה לצדיק שיסלק אותו. לא יודעת. אבל מה שכן מצאתי הוא השתיקה. החלטתי לשתוק. בניגוד לכל אינסטינקט שקיים בתוכי, החלטתי לא לענות לה. רבי נחמן אומר: עיקר התשובה הוא שישמע בזיונו, יידום וישתוק. מי ששותק מנתק מעליו את חוט הכעס ומחבר אליו את חוט החסד והשפע. ברגע שאדם שותק מול עלבון הוא מושך שפע גדול ובכוחו לברך אחרים.

אבל לא זו הסיבה ששתקתי. שתקתי כי האמא ההיא הייתה רק שליח. זה היה היצר הרע שלי שחסם את הנשימה כמו עצם זר שנשאף לריאות ומסכן הכול. שתקתי כי רציתי להשתעל אותו החוצה, לבעוט בו ולהתנקות מהכעס. לא שתקתי כמו סיר אדים שמאיים להתפוצץ אם לא יחלצו ממנו את הקיטור. שתקתי כי ידעתי שכל תשובה שלי תגביר את הלהבות. לא שלה, שלי. שתקתי ובכך השתקתי את האש של עצמי. שתקתי כי אני דקה לפני יום כיפור, וכל מה שאני רוצה זה להיות טובה יותר, מכילה יותר, להיות רחומה וסלחנית כמו שאני רוצה שהוא יתברך יהיה אלי. שתקתי, כי אני כבר לא אותה אישה עוקצנית שמכישה עם הלשון ללא רחם. שתקתי כי זה היה הדבר הנכון לעשות. לא בשבילה. בשבילי.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".