אנחנו לא באמת בסדר. אנחנו רוצים לריב

"תגיד", שמשון פתח את המפגש בשאלה כלפי. "איך זה יכול להיות שאני ורחל רבים כל פעם על אותו הדבר?".

"מה זאת אומרת?", שאלתי, "ברור שמשהו שאתם לא מסכימים עליו יעלה שוב ושוב, לא כך?".

שמשון לא פראייר. הוא יודע למה הוא שואל, ולא נותן לי להיתמם. "לא התכוונתי לנושא מסוים, אלא לדרך בה אנחנו רבים. אני יודע שכשאני מרים את הקול רחל נסגרת ולא מגיבה לי, ואז אני יודע שבערך יומיים פלוס מינוס אנחנו נהיה בנתק מסוים וכמעט לא נתקשר, ואז אני כבר מכין בראש שלי את נאום ההתנצלות. ורחל כבר יודעת מראש שכשהיא נסגרת אני נעלב וכו' וכו'. יש לנו דפוסי פעולה ידועים מראש, ובכל זאת אנחנו לא מצליחים להתנהג אחרת".

"מה את אומרת על זה, רחל?", שאלתי אותה.

רחל הנהנה בראשה בהסכמה ואמרה: "זה נכון. אנחנו יודעים איך תיראה המריבה. אבל אנחנו לא יודעים אף פעם מתי ואיך זה יקפוץ לנו פתאום".

"אם ננסה לסכם את מה ששניכם אמרתם כאן, אז אף על פי שאתם יודעים היטב מה דפוס המריבות ביניכם, ועל אף שאתם מזהים לגמרי את הגורמים להתרחקות של רחל ולהיעלבויות של שמשון, בכל זאת אתם לא מצליחים להימנע מלחזור על הדפוסים הללו, כי המריבה תמיד נופלת בהפתעה, ואין לכם זמן להתכונן אליה. אתם פשוט חווים באותו רגע את מה שאתם רגילים לחוות, ומתנהגים כפי שהאוטומט שלכם מתנהג".

שניהם הסכימו.

***

זה מה שהם אומרים.

אני חושב קצת אחרת: המריבה אמנם נופלת בהפתעה, אבל הם יודעים ומכירים היטב גם את התכונה הזאת שלהם, שמריבות באות בהפתעה. ואם אכן הם מכירים זאת, הם יכולים "להתכונן להפתעה".

התיאוריה שלהם אומרת כך: אם נהיה "מוכנים" לקראת המריבה, נוכל לזהות בזמן אמת אילו התנהגויות הורסות לנו את המצב רוח, ונדע לא לעשות את טעויות העבר ולפתור את המריבה בשלום ללא נפגעים.

המציאות של חיינו אומרת: לא נכון. אנחנו יודעים מראש, ובמודע נכנסים למערבולת. אולי מתוך רגש של נקמה, או היעלבות, אולי קשה לנו להודות בטעויות. זה לא באמת משנה. אנחנו יודעים היטב לקראת מה אנחנו הולכים ובכל זאת לא רוצים או יותר נכון לא מצליחים להימנע ולהתעלות מעל המריבות הללו.

אנחנו לא רוצים לא לריב!

יש לנו מסרים שאנחנו חותרים להעביר לצד השני, יש בנו קולות שלאורך שנים אנחנו מרגישים שאינם נשמעים, והם כלואים אצלינו בבטן ולא מקבלים מענה. אנחנו לפעמים מחפשים את המריבות כדרך להשמיע את אותה זעקה שכלואה לנו בבטן.

בכל מריבה או ויכוח אנחנו חושבים מחדש ש"סוף סוף עכשיו הצד השני יבין שהוא לא בסדר".

בשכל אמנם אנחנו מבינים שהמריבה איננה תועלתית, ואנחנו רק מעמיקים את הבור בינינו ולא מגיעים לשום פתרון. אבל הרגש זועק חזק כל כך, שאנחנו לא מוכנים להחליק ולחיות כאילו הכל טוב.

הרגש אומר "כן, אני אתרחק ממנה ליומיים, היא תיעלב, אני אצעק, היא תכעס / תבכה / תצעק, אפילו לא אכפת לי אם היא תבין מה שרציתי לומר או לא העיקר שהיא תרגיש היטב שיש כאן מצוקה. קודם כל שתתעורר על עצמה".

הרגש שלנו מקווה בכל פעם כזו שהצד שכנגד "יתפקח" ויבין שמגיע לנו ממנו אהבה / רחמים / קבלה / הכלה ושינוי לטובה.

הוא טועה!

אמנם הזעקה היא אמיתית וכנה, וצריך לא לוותר על השמעתה בקול, אבל הוא טועה בדרך.

הצד השני לעולם לא מבין כעס. מוכח כי נתק והתעלמות או צרחות, פגיעות והטחת האשמות מעולם לא הצליחו להעביר את המסר שהצד הכועס מנסה להעביר.

בשביל זה צריך להקשיב. הקשבה היא לא רק לצד השני, אלא לעצמי.

אתן דוגמא: חיים הוזמן למסור את דרשת ליל שבת בבית הכנסת. במשך ימים ארוכים הוא השקיע את כל מרצו אך ורק בדרשה הזו, כיוון שזו היתה ההזדמנות שלו שהציבור יכיר אותו ואת מי שהוא.

והנה הוא סיים את הדרשה, ומיד התחיל החזן את תפילת ערבית והחיים חזרו למסלולם. לכאורה הכל טוב.

אפילו ניגשו אליו לאחר התפילה כמה מתפללים והודו לו על דבריו הנפלאים.

לאחר כשבוע התגלעה מחלוקת בבית הכנסת כלפי עמדתו של הרב בעניין מסוים. חיים היה אש להבה ויצא חוצץ נגד הרב, כשהוא מביא כסיוע את כל ספרי הפוסקים מכל הדורות. הוא הנהיג מרד של ממש בקהילה נגד הרב, עד שלא היתה ברירה אלא להחליף את הרב.

לכאורה הוויכוח היה בנוגע לעמדה מסוימת של הרב ואם כן זהו ויכוח שניתן להבין אותו רק אם נעמיק בכל המקורות והציטוטים אותם הביאו שני הצדדים. "מחלוקת לשם שמיים".

לכאורה.

בבירור עם עצמו באיזה רגע של אמת וחרטה, ישב חיים והבין משהו: העמדה של הרב לא היתה מופקעת כל כך. ישנם מקורות בהלכה לכאן ולכאן וניתן לעיתים על פי שיקול דעת תורני להכריע לכל צד שהוא. חיים יכל בהחלט לגשת אל הרב ולשמוע בניחותא את הנימוקים ולדון יחדיו על המקורות והצדדים. הוא יכל לקבל אפילו את עמדתו של הרב וכל שכן לא להנהיג מרד כל כך מכוער.

אבל חיים היה פגוע!

כשהוא עמל והתכונן והשקיע את כל מרצו על הדרשה ההיא, הרב אפילו לא טרח להראות סימני הקשבה. לכל אורך הדרשה עיניו של הרב היו נתונות בספר שהיה מונח לפניו ולאחר תפילת ערבית הוא לא הודה לחיים ולא התייחס אליו בכלל.

חיים נשרף בתוכו מתחושת ההשפלה.

אבל היה קשה לו להודות בכך. אפילו כלפי עצמו. הוא הרי בעצמו יודע את התורה ומבוגר וחכם מספיק בשביל "לא לעשות עסק" מיחס כזה או אחר של הרב. הוא אמר לעצמו "שטויות, אל תעשה מזה עסק. זה לא לרמה שלך". אבל הוא היה פגוע. זה התפרץ לו בהזדמנות הראשונה והוא הנהיג מרד בצורה עיוורת.

לא באנו לחנך את הרב. באנו להבין מה חיים עשה, או בעיקר מה הוא לא עשה.

הוא לא הכיר בתחושות שלו ולא נתן להן מקום.

לו רק היה יודע לשים בצד את האגו ולהסתכל על עצמו במראה ולהודות "נפגעתי", ייתכן שהיה אוזר אומץ, ניגש אל הרב ומדבר איתו על כך.

ייתכן שהרב היה מסביר שהוא אכן הקשיב היטב, והספר שהיה פתוח לפניו היה במקרה פתוח כי הוא כלל לא קרא בו, וייתכן כי היה מתנצל. ייתכן שהרב היה חולק על הדברים שנאמרו בדרשה, הם היו מפתחים ויכוח לשם שמיים על עמדה הלכתית זו או אחרת. אבל בעיקר הם היו יכולים לדבר על תחושת ההשפלה של חיים. בטוחני כי לו רק היו מדברים, היה נפתח משהו בלב שניהם והם כבר לא היו שונאים זה את זה.

הסיפור עם קמצא ובר קמצא לא התחיל בגירוש המכוער מהסעודה. הוא התחיל כשהשנאה פעפעה עוד לפני כן, ואף צד לא היה מסוגל לפתוח את הדברים עם הצד השני ולהיות גלוי לב ורגשות. הגירוש הגיע כשהלב כבר נחסם.

אל תתנו לדימוי העצמי שלכם לרדת אם תוכלו להכיר בצורך או חולשה שלכם שנפגעו ולחשוף זאת בפני הצד השני.

זו חוזקה של בוגרים בלבד. האנשים הפחות בוגרים "משחקים שהכל טוב" ופותחים במלחמות או מתנתקים ומתעלמים כשהם מתרצים את התנהגויותיהם באלפי תירוצים.

היו כנים, פיתחו פתח לרגש לדבר באמת.

פינחס הירש הוא יועץ זוגי M.F.Cpini41133@gmail.com