מה מונע ממך להתחתן, אף על פי שאתה רוצה?

שאלו את הרב אורי זוהר, אחד הבדרנים המפורסמים בישראל לשעבר, למה אתה לא עושה בידור חרדי? מה הבעיה לעשות בידור כשר? השיב הרב - בידור בארמית זה מלשון פיזור. לבדר זה לפזר. אדם חוזר הביתה מהעבודה, עייף וטרוד, ועכשיו הוא מחפש קצת ״בידור״, זאת אומרת פיזור של הנפש. אני לא רוצה לפזר את הנפש, הוא אמר. להפך, אני רוצה לעזור לאדם למקד את הנפש. הייתי רוצה שיחזור וילמד, ישקע בתוך הגמרא הקדושה ולא יתפזר. זוהי תנועה הפוכה לגמרי! במקום להרפות ולהתפזר, להתמקד ולהתרכז. האם אף פעם אין מקום להרפות? בוודאי שיש, אבל עד כמה אנחנו רוצים שהפיזור-בידור יהפוך למרכז בחיים שלנו?

פיזור הנפש הוא אחד הדברים שמרחיקים אותנו מלחיות עכשיו. כאשר הנפש שלנו מפוזרת, קשה לנו להתמקד במשימות ולהתקדם, ואנחנו בוחרים לעשות דברים שאחר כך אנחנו מצטערים עליהם בדרך כלל - שוטטות חסרת משמעות במרחבים הדיגיטליים, אכילה מיותרת, התעסקות בדברים שלא באמת קשורים אלינו ועוד דברים חמורים יותר. הנפש המפוזרת לא יכולה לראות את התכלית. הכל מטושטש ולוט בערפל. אין יכולת להמתין ולקבל את המילוי שאנחנו רוצים באמת, ובמקומה יש ״נשנוש״ של תחליפים זולים.

פעם בא אלי בחור מקסים באמצע שנות השלושים. "השנה אני רוצה להתחתן", הוא הצהיר. "אז מה עוצר אותך?". הוא אמר שאין לו מושג! ובאמת, הוא היה בחור מקסים. מתברר שהוא כמעט התחתן בעבר, וברגע האחרון החליט שלא לעשות זאת, אבל קשה לו להיפרד מהאפשרות של מה היה קורה אילו היה מתחתן. משום כך הוא לא סגר את הדלת על אפשרות העבר, ולא נתן לעצמו באמת להיפתח ולהתחייב לקשר רגשי חדש ולנישואין. הוא יודע שהוא לא יתחתן עם אותה אחת מהעבר, אולם, לא מרפה ממנה.

אתה יודע למה זה דומה? שאלתי אותו, לאדם שמזמין מקום במסעדת יוקרה עם חבר טוב לשעה 19:00 בערב. בינתיים, בערך בשעה 17:00, הוא יורד מביתו ומטייל בשכונה. הוא מוצא את עצמו ב״פיצוציה״, ומתחיל לקנות שקיות חטיפים אותן הוא מריק לקרבו. זה טעים לו מאוד, אבל לאט לאט הוא מתחיל להיות ממש שבע. כשחברו מתקשר אליו בשעה שש בערב לגבי המסעדה, הוא כבר ממש מתחנן אליו - תוכל אולי לבטל את המסעדה?

מה בעצם קרה כאן? הוא נשנש בצד הדרך. במקום לרכז את כוחותיו ולשמור את עצמו למסעדה בערב, הוא בזבז את עצמו על במבה וביסלי. כמה פעמים זה קורה לנו בחיים?

כדי לא להישאר במתח - אותו בחור נפלא הבין את המשל, וניתק לגמרי את כל התקשורת המיותרת והמחשבות הלא-רלוונטיות. הוא הרגיש בדידות, הוא הרגיש מועקה, הוא הרגיש חיסרון אדיר, ובאמת באותה השנה - ברוך השם התחתן.

כדי לרכז את הנפש, אני צריך לעצום את העיניים. לעצום אותן מלראות את כל מסיחי הדעת, את כל הדברים שמפריעים לי לריכוז.

כשאדם מנסה להסתכל על משהו רחוק, יש שתי בעיות המקשות עליו בכך: הראשונה היא עצם העובדה שיש כל מיני דברים בצד, בדרך לאותו החפץ, שיכולים להפריע ולבלבל את הצופה, והשנייה היא שעם המרחק נחלש כוח הראות. מהו הפתרון? הפתרון הוא לצמצם את העיניים, ואז גם מצליחים להתעלם ממה שנמצא בצד וגם מתמקדים באותו החפץ.

כשאנו רוצים להסתכל אל התכלית, להביט באופן ממוקד על מה שאנחנו באמת רוצים ושואפים אליו - צריך לעשות שני דברים: ראשית - להתעלם מרעשי הרקע והדברים שמפריעים מהצד, כמו בדוגמא של אותו הבחור; להפסיק לאכול במבה וביסלי, להפסיק להחזיק על אש נמוכה חלומות וציפיות שלא יקרבו אותו לתכלית שרצה - החתונה. שנית - להתמקד במה שאנחנו באמת רוצים. עד כמה הוא רוצה להתחתן? מאוד. אז שלא ישכח את זה! שיזכיר לעצמו ויעשה את הפעולות שהוא צריך כדי להגיע לשם, לא פחות ולא יותר. לצמצם את הראות, לא להתעסק במה שלא קשור לעניין, וכמובן שכן להתעסק במה שקשור לעניין.

האדם חייב למקד את הראות שלו. חוסר מיקוד של הראייה מביא לנגעי הנפש. אם אדם ממקד את הראייה שלו ולא מתפתה לפיזור הנפש - הוא זוכה להרוות את צימאונו מהמקור, ממה שבאמת קיווה לו, ממה שבאמת רצה. ממש בדומה למשל על הסעודה והחטיפים. אם לא תתאפק, תישאר קירח מכאן ומכאן: החטיפים לא באמת יתנו לך את התחושה של הסעודה, ומצד השני הם מונעים ממך ליהנות ממנה באמת. גם הפסדת את הסעודה המשובחת, וגם אתה מרגיש נורא עם עצמך ועם שקיות החטיפים שנשפכו לקרבך.

מתוך ספרו החדש של רן ובר, "לחיות את היום". לרכישה היכנסו להידברות שופס או חייגו: 073-222-125