גם לזולת יש מה לומר – בואו נקשיב לו

אנחנו מצוינים בלומר לילדים שלנו מה לעשות ומה לא. אנחנו פחות מצוינים בלומר את זה לעצמנו.

להגביל ילד ולומר לו: "היום לא נקנה פיצה, כי יש לנו במקרר ארוחת צהריים" – זה נשמע לנו סביר.

לעומת זאת, אם אני אעבור ברחוב, אריח את הפיצה ואהיה רעבה, לא בטוח שאעצור בעד עצמי כי אזכר שיש ארוחה במקרר. סביר יותר שאומר לעצמי: "טוב, מה כבר ישפיע משולש אחד על התאבון שלך?"; או: "פיצה אחת זה לא כל כך יקר"; או: "אפשר לחשוב כמה פעמים אני נעצרת לקנות לעצמי פיצה, שאוותר על זה הפעם".

קל לי לשכנע את עצמי לקנות את הפיצה. אילו הייתי נחרצת כל כך כלפי עצמי, אולי לא הייתי קונה.

לומר לילד: "תפסיק לדבר, אתה חייב לסיים ללמוד למבחן", זה קל לי. קשה לי יותר לומר לעצמי: "תפסיקי לדבר בטלפון, כי הבית מחכה לך".

מדוע קשה לנו לומר ולהגביל את עצמנו?

כי כל אחד קרוב אצל עצמו.

לחנך אחרים זה פשוט. לחנך את עצמי זה יותר קשה.

כשמישהו אחר רוצה משהו, אני מסוגלת לומר לו: "לא!", כי אני לא מרגישה את רגשותיו, אני לא חשה במצב רוחו, אני לא מצליחה להבין את רעבונו.

כשאומר בעלי שהוא חייב ללכת לבית ידידו, כדי לעזור לו לבנות את הארון, ואני משדלת אותו לבוא הביתה, כי אני זקוקה לו פה, אני משדרת לו שאיני מבינה ללבו. הוא מרגיש שעכשיו הוא חייב וצריך ומוכרח לעשות משהו, לפגוש את החבר, לעזור לחבר או להוכיח לחבר שהוא מצליח.

אני, שנמצאת מחוץ למערכה, לא יכולה להבין את זה, כי אף על פי שאני כה קרובה אליו, ורוצה את טובתו, אני בכל זאת לא הוא. ואם אינני הוא, איך ארגיש את הרגשתו?

גם כשאני אומרת לילד: "אני לא מרשה לך לקנות את המשחק שאתה רוצה!", אני, בעצם, לא מבינה אותו. לא מבינה שכרגע הוא מרגיש מוכרח לרכוש את המשחק, הוא רוצה להוכיח לחבריו שגם לו יש, שהוא מרגיש שהמשחק הזה ירגיע אותו, או שהוא פשוט מרגיש חייב לנסות לעשות אתו משהו, זה מגרה אותו כל כך.

האם אני חייבת לאפשר לבעלי תמיד לעשות מה שמתחשק לו במקום לעזור בבית? האם אני חייבת תמיד לרכוש לילדי כל מה שהם רוצים ומבקשים?

ממש לא. אולי אני באמת זקוקה כעת לעזרתו של בעלי, וזה חשוב יותר מלאפשר לו לצאת? אולי באמת אין לי כרגע כסף, או שאני חושבת שהמשחק הזה לא טוב לילד?

אני רק רוצה לשבר את האוזן ולהסביר, כמה חשוב להבין את השני, לדעת שגם לשני ישנם רגשות, להבין שגם השני הוא בן אדם ולא רובוט, שעושה כל מה שלוחצים עליו לעשות.

זה מה שלימדונו חכמינו ז"ל, "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". הכוונה היא שאין אדם הדומה לחברו לגמרי, ולכן אתה לא יכול לדון את חברך כלל, משום שלעולם לא תוכל להגיע למקומו המדויק, לאישיותו ולרגשות הספציפיות המיוחדות לו.

בואו נהיה קשובים יותר לזולת, נפתח את הנושא ונדבר עליו, נעמיד את שני הצדדים זה מול זה ונגיע למסקנות.

אנחנו לא בנים יחידים בעולם. דעות ורצונות יש לכולם. בואו נצא מנקודת הפתיחה הזו.

זה יפעל לטובת אהובינו, אבל זה עוד יותר ישפיע על נפשותינו.