לכל ילד יש סיפור: שמחה אמיתית

בשעת בוקר די מוקדמת צלצל הטלפון בביתי.

"הלו, אילן החלילן?".

"כן, בבקשה".

"שלום, פה מדבר הרב אליטובסקי מרוממה. לא, אתה לא מכיר אותי, רק שרציתי להזמין אותך לשמחה שלי!".

"הו, מזל טוב!", עניתי מכול לבי, "איזו שמחה היא זו, שאליה אני מוזמן?".

הרב אליטובסקי צחק. הוא היה נשמע בטלפון אדם חביב וחייכן במיוחד. אני אוהב אנשים כאלו.

"זו לא ברית מילה", הוא אמר.

"נו, טוב", עניתי.

"זה גם לא חלקה", הפטיר ואמר.

"נו, טוב", אמרתי אני.

"זו לא בר מצווה", הוסיף. ואני אמרתי לעצמי: "כמה מוזר, מעולם לא הייתה לי שיחת טלפון שפתחה בלא ולא ולא. מתי הוא חושב להגיע ל"כן?".

הבטתי בשעוני. השעה התאחרה. עוד מעט יוצא האוטובוס העירה, ואני הוזמנתי שם לחלל בשמחה. זה נכון שממש נעים לדבר עם האדם הזה, אבל איך מפסיקים אותו?

"נו, טוב", אמרתי שוב. לא ידעתי איך לשאול מה הוא רוצה ממני, לסגור באמצע השיחה בוודאי לא בא בחשבון, לזרז אותו נראה לא נעים. מה עושים?

"אם אתה חושב", נשמע קולו החביב ממשיך לחוד חידות ולענות עליהן. "אם אתה חושב שאני רוצה להזמין אותך לחתונה, אז דע לך, שטעות בידך!". המשפט היה חד משמעי וברור לחלוטין.

"אולי, אולי", ניסיתי את מזלי וביקשתי להיכנס לתוך דבריו ולומר: "אולי אם אפשר, אמור לי בבקשה לאיזו שמחה אני מוזמן. לאיזו שמחה כן, ולא לאיזו שמחה לא".

אבל הרב אליטובסקי לא שמע את המשפט שרציתי לומר, כי רק רציתי לומר אותו ולא הצלחתי.

הוא המשיך בשלו: "זה גם לא אירוסין", הוא הוסיף תוספת מרשימה, ומיד החל להטיס לאוויר רשימה שלמה של לאוין: "לא מסיבת סידור, לא מסיבת חומש, לא מסיבת סיום מסכת, לא מסיבת...".

שוב הבטתי בשעוני. האדם שמעבר לקו לא הראה נכונות לסיים את השיחה. מה עושים במקרה כזה? מה?!

נכון שמיהרתי למקום אחר, נכון שלא ידעתי מה לעשות. אבל  יותר מהכול הייתי עכשיו סקרן ומסוקרן.

לאיזו מסיבה אני מוזמן? לאיזו?

"תשמע", שוב קולו נשמע מבעד לאפרכסת. "לא אספר לך עכשיו לאיזו מסיבה אתה מוזמן", התרצן לבסוף.

עכשיו הסתקרנתי פי כמה וכמה.

"מדוע לא?", שאלתי. "אם לא אדע, איך אתכונן? איך אכין רשימת שירים? לפי מה? אתה יודע, הרב אליטובסקי", אמרתי, "לכל אירוע יש לי השירים שלי, שאני מתאים לאותו אירוע. שירים מדויקים לפי הצורך. אולי כדאי שבכל זאת תגלה לי לאן אני מוזמן".

הרב אליטובסקי השתתק, שלא כדרכו, לפי מה שהכרתי אותו.

"הלו!", קראתי. רציתי לוודא שהוא שם, עדיין, מן הצד השני.

"כן, כן, אדון אילן החלילן. אני חשבתי על זה, ואני מעדיף בכל זאת לשמור את זה בסוד. לא גיליתי לאף אחד, גם לך לא אגלה".

"מעניין", המהמתי. לקחתי במהירות את הכתובת של האיש ואת התאריך והשעה המדויקים.

"אני מודה לך מאוד מאוד", אמר האיש החביב לאט לאט, ואני כבר הרגשתי איך היד שלי מתקדמת להוריד את השפופרת של הטלפון ולצאת חיש מהר לדרך.

"יש לי רק בקשה אחת ויחידה", הוא הפתיע שוב, ואני הרגשתי שוב שאני מסתקרן עד מאוד.

"נו?". חשבתי שאולי הבקשה היחידה הזו תשפוך אור על הפרשה המוזרה שניחתה לפתחי.

"א... א... רציתי לבקש, שאם אפשר שתבוא בזמן. בדיוק בזמן. כלומר בדיוק בשעה שש".

"כן, כמובן", התחלתי לענות, אך הפסקתי מיד, כי הוא המשיך בשלו: "ותבוא בבגדים חגיגיים, בסדר? וגם במצב רוח טוב, בבקשה!".

"בסדר גמור", עניתי על הכול ביחד, וקיוויתי בכל מאודי שזה סוף פסוק.

הוא כמעט וסגר, כשפתאום נזכר: "ורגע, סלח לי, שלא תשכח להביא אתך את האקורדי... סליחה את הגיטר... א,א,א סליחה, את החצוצר... לא, אני מבולבל, התכוונתי את הכינור שלך".

"החליל!", הבהרתי לשם דיוק. הרב אליטובסקי צחק צחוק טוב, כהרגלו, ואני שכחתי לחלוטין מהשמחה אליה הוזמנתי, ורק הרגשה של סקרנות עצומה אפפה אותי. חיכיתי כבר להגיע לשמחתו הסודית של הרב אליטובסקי.

כמו נס משמיים, בזכות שלא הפרעתי לרב בדיבורו, הגעתי בזמן לשמחה הנוכחית אליה הוזמנתי.

גם לשמחה של הרב אליטובסקי הגעתי בזמן, בדיוק כמו שביקש.

האמת שהגעתי לפני השעה שש. ברבע לשש כבר עמדתי ליד הדלת בכתובת שמסר לידי.

לא דפקתי. שקט שרר בדירה, ואני לא רציתי להיות הראשון שמגיע לשמחה.

ליטפתי את החליל שלי מבעד לנרתיק, וחיכיתי בכיליון עיניים להתחלת השמחה.

בחמישה לשש התחלתי להתפלא מכך שאיש אינו מופיע.

בשש בדיוק חשבתי לחכות עוד כמה דקות, אבל אז נפתחה הדלת בבת אחת. ריח של עוגה טרייה פרץ מהדירה, ואור מנורה דק האיר את החדר.

על הקיר ממול ראיתי דף תלוי, ועליו רשומות באותיות רועדות המילים: בשבח והודיה לה' יתברך, מזל טוב!

רק אחרי ששמתי לב לכל זה, הבחנתי גם בזה שפתח את הדלת: אדם קשיש, כבן 90 שנה, נמוך קומה וממושקף, ניצב לפניי מחייך חיוך זוהר.

הוא חיכה רגע קט, ואז עט עלי וחיבק אותי בחום.

"מזל טוב!", קראתי לעומתו. פניו קרנו והוא הכניס אותי פנימה.

"אפשר לשבת!", הוא הצביע על כסא אחד פנוי לידו. הוא ישב על השני.

"אפשר להתחיל לעשות שמח!", פניו קרנו מאושר.

"אבל אף אחד לא פה", גמגמתי.

"כל המוזמנים הגיעו", הוא הצביע עלי. "זה יום החתונה שלי", הסביר. "אשתי נפטרה לפני שנים רבות, ובכל שנה אני חוגג לבדי, מודה לה' על כל השנים הטובות שהייתה איתי. השנה החלטתי להזמין גם אורח, והזמנתי אותך".

חייכתי בהבנה, והוצאתי את חלילי.

"מצווה גדולה להיות בשמחה!", חיללתי. וכל הזמן רק חשבתי על האיש שלצידי, שיודע לשמוח באמת, ולהפוך בדידות למסיבה גדולה.

לרכישת ספרי מנוחה פוקס, לחצו כאן.