"אבל" - מילה מיותרת? או שלא בדיוק?

"אני אוהב אותך, בני יקירי, אבל איך אני יכול לאהוב אותך כשאתה לא מסדר את החדר ומשאיר לי את כל הבלגן? איך?".

"אני רוצה מאוד לבוא אליך, אמי היקרה, לבקר אותך בדיור המוגן שבו את נמצאת, אבל באמת שאין לי זמן".

"אני מבינה שאת רוצה לנסוע איתי לחתונה, אבל למה את צריכה לבכות בשביל זה? למה?!".

המילה "אבל" – מילה מיותרת.

אוהבים, אבל... מבינים, אבל... מסכימים, אבל....

למה איננו יודעים לומר משפט אחד ברור, בלי להטיל בו ספק?

מדוע איננו מסוגלים לאהוב, לעשות, לנסוע, לכבד, לקיים מצוות - בלי אבל? למה?

אנחנו כולנו רוצים לדעת שאנחנו אהובים, רצויים, מקובלים, בלי שום הסתייגות. משום מה, איננו מצליחים לקבל את בקשתנו.

אוהבים אותנו, בתנאי שאנחנו עושים כך וכך.

באים לבקר אותנו, בתנאי שאין להם משהו אחר לעשות.

נוסעים איתנו, רק כשלא נפריע את מנוחת הדרך.

האם מישהו מאיתנו נהנה מדבר, כשהוא יודע שהוא רק בתנאי?

כולנו רוצים להיות אלו המצויים במצב של אהבה, שאינה תלויה בשום דבר, נכון?

במצוות "ואהבת לרעך כמוך" מצווה לנו הקב"ה שנקיים חסד ללא שום תנאים, בדיוק כפי שהיינו רוצים שיתנהגו אחרים איתנו. וזו גם סגולה שבמידה כנגד מידה ישפיעו לנו משמים חסד ללא תנאים, בלי "אבל".

מהיום, בואו ונשאיר את המילה "אבל" למקרים אחרים, כמו מה?

כמו למשל: "אני אוהב אותך בני יקירי, אבל אוהב באמת, מבין? באמת באמת!".

או: "אני רוצה לבוא אליך, אמי היקרה, אבל אני עדיין לא יודעת להחליט אם יהיה לך טוב יותר שאגיע בשעת צהריים מאוחרת, או בשעת ערב מוקדמת".

או: "אני אשמח שתבואי אתי לחתונה, אבל את תחליטי אם ניסע באוטובוס או ברכב הפרטי שלנו".

המילה "אבל" היא מילה חשובה, כשהיא מאפשרת לשני להחליט, ליהנות ממנה או ללכת אחורה. היא הרבה פחות משובחת כשהיא מגבילה ומייסרת את השני. כשהיא מורידה מערך מה שאמרנו קודם. כשהיא מצרה את צעדי האחר.

אז אתם תחליטו, איפה עומד ה"אבל" שלכם. לפי זה תחליטו אם להשתמש במילה הזו בגאווה עצומה, או להשמיט אותה לפני שתשפיע לרעה.