לכל ילד יש סיפור: חלוקה צודקת

בבית הספר "פאר אליהו", ההכנות למסיבה בשיאן. כתה ד' סיימה ללמוד את חומש ויקרא. לרגל הסיום הכינו האימהות כל מיני מטעמים ומגדנות.

גם אני, אילן החלילן, הוזמנתי לשם, כדי להנעים לילדים את המסיבה בניגונים חליליים.

הגעתי למקום מעט לפני הזמן. הכתה הייתה כמרקחה. ילד אחד חותך את העוגות שבתבניות ומניח בצלחות הגשה, שני ילדים  סוחבים שולחנות ומניחים בצורת ח', עוד שניים מעבירים כסאות בקול רעש מחריש אזניים. כמה ילדים מתווכחים באיזה כלי להגיש את הסוכריות, ומישהו דוחף קופסה גדולה של קרמבואים וגורר אותה על הרצפה.

סוף סוף הכל ערוך ומוכן.

"חייבים לנקות!", קרא ילד בשם חיים. "אי אפשר לערוך מסיבה בכזה חדר מבולגן ומלוכלך".

"אני מצטער", קרא מושיקו "אני עבדתי מספיק קשה גם ככה, אני העברתי יחד עם עופר את כל השולחנות אחד אחרי השני, די, מספיק לי".

"גם אנחנו עבדנו כבר מספיק", התלוננו שוקי ומנחם. "אנחנו העברנו את כל הכסאות, אתם יודעים מה זה להעביר איזה שלושים כסאות ולסדר ליד השולחן? זהו, עשינו את שלנו!".

"ונראה לכם שאנחנו ישבנו בחיבוק ידיים?", התעצבנו כמה ילדים שהיו עסוקים בהגשת סוכריות, "אתם חושבים שעבדתם יותר קשה מאתנו? מי קבע שזה כך? כל אחד חושב שהוא עבד קשה יותר מכולם".

בן רגע קמו בחדר מהומה וצעקה גדולה. כל ילד היה בטוח שהעבודה שלו הייתה הקשה מכולן. כולם דיברו בערבוביא ובצעקות ולא שמעו כלום ממה שנאמר.

בזה הרגע נכנס למקום ילד, שלא היה שם קודם. הוא היה נמוך מעט מחבריו. משקפיים עבים היו על עיניו.

הילדים קפצו עליו והקיפו אותו במעגל.

"דניאל, מה הבאת?".

"כלום!".

"מה אמרו לך להביא?".

"חמצוצים".

"נו, אז איפה הם, החמצוצים?".

"לא היו בחנות".

"מה פירוש לא היו? אם הבטחת להביא חמצוצים, אתה חייב! פשוט חייב! זה התפקיד שלך להביא!".

"אבל לא היו!".

"אז לך לחנות אחרת".

הילד הזה, שנכנס באיחור כמעט בכה: "אני הייתי בשלש חנויות, ולא היה בהן שום חמצוץ עם הכשר. מה אתם רוצים שאעשה? לכן באתי מאוחר כל כך".

"אני חושב שלא תוכל לבוא למסיבה", אמר מושיקו בלי רחמים.

"אני חושב שהוא כן יוכל לבוא", טען אברהם, "אבל לא תוכל לאכול כלום, כי לא הבאת כלום. ילד שלא מביא, גם לא יכול לקבל".

הילדון הצנום עמד שם נכלם.

לפתע קפצו כמה ילדים, אלו שדחפו קודם את ארגז הקרמבו לתוך שטח המסיבה.

"לא נורא, לא נורא", הם קראו. ואני כבר חשבתי שמידת הרחמים בקרבם. אבל אז המשיכו והסבירו: "לא נורא שלא הביא, יש כבר מספיק ממתקים, במקום ממתקים - שיקבל תפקיד, תפקיד שאף אחד לא רצה קודם, שינקה את כל השטח, תראו איזה לכלוך פה!".

מיד הצטרפו ילדים נוספים להצעה והחלו קוראים לעומת הילדון המפוחד: "כן, כן, דניאל, אתה תנקה! אתה תנקה!".

דניאל הסתכל סביבו. ערמות של שאריות ניירות צבעוניים וצלופנים היו פזורים בכל מקום. עטיפות של וופלים, סוכריות, בייגלך וביסלי היו מפוזרים בכל מרצפת. הרצפה הייתה שחורה מקולה שנשפכה ודביקה ממיץ תפוזים.

"אתה חייב לנקות", הכריזו כולם שוב ושוב, וניערו את ידיהם. הם התיישבו מהצד בידיים שלובות, וחיכו שדניאל יתחיל לסדר.

דניאל באמת התחיל לסדר. הוא הרים בשתי ידיו הרבה הרבה עטיפות ואריזות של ממתקים, ועבר להרים שאריות של ניירות צבעוניים. הוא אסף חופנים של בייגלעך שנשפכו מחוסר זהירות, ניסה לאסוף פירורים מהביסלי, והחברים ישבו מהצד והביטו בו כמו בהצגה.

נעמדתי זקוף בפינה שבה חיכיתי. אף אחד לא אמר לי להתחיל לחלל, אבל אלו הזמנים שזה הכי מתאים להתחיל בהם.

התחלתי לחלל: "אמר רבי עקיבא ואהבת לרעך כמוך!".

כל העיניים הופנו אלי בבת אחת.

הילדים הקיפו אותי והסתכלו איך אני מחלל. דניאל המשיך לסדר. הוא פחד שלא ישתתף במסיבה.

"אוי, המסיבה מתחילה!", זעק פתאום מושיקו, "המסיבה מתחילה ועדיין לא  נקי פה".

"אז בואו נעזור לדניאל", הכריז אברהם, "שהכול כבר יהיה מסודר".

"אבל הוא לא הביא ממת---", התחיל מישהו לומר.

"לא משנה", ענה אברהם. "מה ששנוא עלינו לא נעשה לחברנו. זה כלל גדול בתורה!". הוא נרתם מיד לעזרה.

ראו האחרים, ונרתמו לעזרה אחריו.

תוך דקות ספורות היה כל השטח נקי ומבריק. ככה זה כשכולם מתחשבים ועובדים יחד. ואני, אני ליטפתי את חליל הפלאים שלי בערגה, והמשכתי לנגן שירים שלווים.

לרכישת ספרי מנוחה פוקס, לחצו כאן.