אין מוקדם ומאוחר במציאות

באחד הימים, בשעת ערב, חלפתי בגינת "הנחש" שליד ביתי.

על הספסל בהמשך הירידה ישבה אמא צעירה עם ארבעה ילדים קטנים, והגישה להם את ארוחת הערב.

ליד אותה אם ישבה אישה אחת קשישה והמטפלת שלה לצדה.

עוד לפני שהמשכתי בדרכי, בירידה של הגינה, הספקתי לראות את הילדה, בת ה-4 מתנדנדת בנדנדה, פניה מחויכות לעבר האישה הזקנה, שאותה לא הכירה, ואת האישה המבוגרת מסתכלת לעברה, ומהנהנת בחוזקה בראשה לעומתה.

שאלתי את עצמי: האם הקשישה מנסה לשמח את הילדה? או שהילדה רוצה שהאישה תמשיך להתעסק איתה?

מה היה קודם, הביצה או התרנגולת? האם קודם הילדה התנדנדה בחיוך, ואחר כך הקשישה חייכה לעומתה, או שקודם הקשישה התעסקה אתה, ואז הילדה המשיכה לחייך אליה.

לא ידעתי מה התשובה, אבל כיוון שמיהרתי לדרכי, המשכתי הלאה.

המשכתי הלאה ובראשי השאלה: מה בעצם היה פה לפני. מה קרה לפני מה?

החיים של כל אחד מאתנו כרוכים בחיים של האחר. אין אדם שיכול לחיות בנידוי מהעולם. "או חברותא או מיתותא" [ללא חברה עדיף לא לחיות], אמר חוני המעגל כמסופר בגמרא.

גם אנשים שאינם קשורים זה לזה, מחוברים באופנים שונים. אלו שכנים בבניין, אלו פוגשים זה את זה באוטובוס הקבוע, אלו לומדים ביחד בכולל, ואלו עובדות יחד בהוראה.

חיבור בין בני אדם יכול להיעשות במילים, במשפטים, בחיוכים, במלמולים, בתנועות ובהבעות, בהנפת ידיים לשלום ובאיום של: "נו, נו, נו".

כאן, בגינה, מול עיני, היה אופן אחד של חיבור. חיבור בין שני עולמות. חיבור בין שני קצוות שמלכתחילה לא אמור להיות ביניהם כל חיבור. אבל הוא נעשה: הילדה מתנדנדת, והאישה מחייכת. הילדה עושה "שלום", והאישה מחזירה. עוד מעט אולי הילדה תאכל בננה ותכבד את האישה. וכך הלאה.

חיוכה של האישה עולה בקנה אחד עם זה של הילדה. אילו הקשישה לא הייתה מחזירה חיוך, הילדה לא הייתה ממשיכה לחייך. אם הילדה לא הייתה מחייכת, הקשישה לא הייתה מחזירה חיוך.

בעצם, אין אדם מיותר בעולם. הקב"ה ברא אותנו כך, שכולנו זקוקים לכולנו כדי לחיות וכדי לחוות, ולכן ציווה אותנו, "ואהבת לרעך כמוך".

שמעתי פעם על גן ילדים שמתנדבים בו קשישים, ועל מעון לקשישים שפועל בתוכו גן ילדים. אלו מפרים את אלו, אלו משמשים את הצרכים של אלו. כל צד של המפרש הוא חצי, ביחד אנחנו שלם.

מי התחיל קודם? זה כנראה לא משנה.

השילוב יימשך והחיים יימשכו, כי ככה ה' ברא את עולמו.