צלם הגאולה: "לא רציתי להרגיש פראייר, לכן חזרתי בתשובה"

"צילמתי בארץ ובכל רחבי העולם", הצלם קובי קלמנוביץ מדבר בקולו העמוק והמדוד, "אין כמעט מקום בו לא הייתי ואין סגנון צילום שלא צילמתי. בסופו של דבר, דווקא מתוך הצילומים וראיית האינסוף הגעתי למסקנה הברורה – אין לי מה לחפש בשום מקום אחר".

הוא עוצר לרגע ומרים את עיניו. הוא כבר לא צעיר, עשרות שנים של צילום מאחוריו, הצלחה רבת שנים ורבת תיעוד, עם תמונות שפארו את העיתונים המובילים במדינה ואת המגזינים המוכרים בעולם. "כשהייתי צעיר הייתי בטוח שככל שאפתח את קריירת הצילום כך אהפוך למאושר יותר", הוא מציין, "ותקשיבו לי – אלו שטויות והבלים. באמת ששום דבר לא חשוב. רק כשהתחלתי להבין את הדברים האלו התקרבתי ליהדות, התחתנתי, וכיום עם משפחה ענקית – שלושה בנים שלי מהנישואים הקודמים ועשרה ילדים של אשתי חני מנישואיה הקודמים, כשאנו סבא וסבתא לכמעט 60 נכדים, אני יכול לחתום באופן ברור שזו ההצלחה האמתית בחיים, כל השאר משני".

ללא יהדות, ללא ידע

קובי קלמנוביץ גדל בבית ללא שום נגיעה ביהדות. "ההורים שלי הגיעו מרומניה", הוא מספר, "אבא בא מבית דתי, יש לי אפילו סידור שהיה שייך לסבא שלי, עם פונטים של כתב וילנא. אמא גדלה בבית שהיו בו כלי פסח, אבל לאבא שלה לא הייתה שום בעיה עם נקניק מבשר סוס. בתחילה כשההורים שלי הגיעו לארץ הם התגוררו בקיבוצים – אבא בגליל ים ואמא בגבעת ברנר. היהדות נראתה להם ארכאית ופחות רלוונטית, היא לא עניינה אותם כלל. ההתייחסות לחגים ולשבתות הייתה כאל ברירת מחדל".

קובי בילדותו

במבט לאחור יודע קובי להצביע על כמה אירועים בחיים שהכינו אצלו את הקרקע להתקרבות ליהדות. כך למשל היה בכיתה ב', כשאחד מחבריו הטובים לכיתה בבית הספר היסודי חזר בתשובה למרות הסתייגות משפחתו. ואז הוא נחשף לראשונה לתשעה באב... "זה סקרן אותי", הוא אומר, "אבל לא באמת הבנתי  מה זה אומר".

גם בזמן שירותו הצבאי חש קובי את הבורא בכמה הזדמנויות. "בתחילה רציתי מאוד להתקבל לקורס טיס, ונפסלתי על שבריר של משהו טיפשי. בזמנו הצטערתי מאוד, היום אני מבין שזה חלק ממה שהוביל אותי אל קרבתו של השם יתברך".

היו אלו ימי מלחמת יום הכיפורים, ובזמן בו שירת קובי כקלידן בצוות 'הווי סיני' שהיה משויך לאוגדה 252 ברפידים נפלה אחת הפצצות מטרים ספורים לידו. לאחר השירות הצבאי הצטרף כפסנתרן וזמר ללהקת 'הפופולים' שהקים עוזי חיטמן. אחרי שהופק תקליט ללהקה הסתבר שהאמרגן בעצם הונה את חברי הלהקה והוא פרש מההרכב.

המציאות אמנם השתנתה אך הדחף היצירתי של קובי לא פסק וגם לא הרצון העז להמשיך ולהתקדם. מבחינתו היה ברור שהצעד הבא הוא לטוס ללמוד אמנות בלונדון, וכך אכן היה. "במשך שנה למדתי אמנות ב'סינט מרטינס' - אחד מבתי הספר הידועים בלונדון. זו הייתה מעין שנת מכינה כללית באומנות פלסטית שבמהלכה למדנו להכיר כל מיני תחומים בתחום האמנות הפלסטית ושדרכה, מבלי שהתכוונתי בכלל, נחשפתי לראשונה לעולם הצילום. מלונדון עברתי לפריז, שם התגוררתי בתמימות עם בחורה שאינה יהודייה, כשאיני מבין באותו הזמן שיש בכך בעיה כלשהי. גם הוריי שהגיעו לפגוש את הורי הבחורה לא הסתייגו מהקשר. למזלי הקב"ה סובב את הדברים באופן כזה שחזרתי לארץ והיא נותרה שם. הוא שמר עליי וטוב שבאותה התקופה הייתי עדיין מאד אימפולסיבי – זה מה שהציל אותי".

עם מצלמה ביד

כשחזר קובי לארץ הוא החל לעבוד עם משרדי פרסום שונים. "הייתי אז בתחילת דרכי ובמשך רוב שעות היום הסטודיו שלי ששכן בדירה שכורה בארלוזורוב בתל אביב נותר ריק, שיוועתי לעבודה", הוא נזכר.

באחד הימים הגיעה אליו סוף-סוף הזמנת עבודה. היה זה מטעם משרד פרסום מוכר שביקש ממנו לצלם גבינת קוטג' לצורך פרסומת. "למעשה, זו הייתה העבודה הראשונה שלי מול משרדי הפרסום", הוא אומר. "התבקשתי לצלם את הגבינה על רקע כמה שיותר לבן. אני זוכר את עצמי מצלם ולאחר מכן נכנס לאוטובוס ונוסע אל בית הוריי – שם התקנתי לעצמי חדר חושך. עם פיתוח סרטי הצילום הסרטים היה מלאים בלכלוך, כמו זרזיפי מלח ונעשה לי רע. בנוסף, הרקע יצא אפור ולא לבן. הבנתי שהעבודה לא ממש פשוטה, ויש לי עוד הרבה מה ללמוד כדי להתמקצע באמת".

התהליך הלימודי הזה חזר על עצמו. "למדתי את הכל בדרך המורכבת והקשה, כי לא היה אף אחד שילמד אותי ושיחשוף בפניי את סודות המקצוע", הוא מסביר.

יחד עם הלימוד החל שמו של קובי להתפרסם ולסטודיו התחילה להיכנס עבודה. באותם ימים הוצעה לו גם עבודה משתלמת ביותר – קמפיין בחירות של מפלגת הליכוד. "הדבר המצחיק הוא שהייתי רחוק מפוליטיקה כרחוק מזרח ממערב ואפילו לא הכרתי את שמות המועמדים למפלגה", הוא נזכר, "כך יצאתי להשתתף בקמפיין פוליטי כמעט מבלי שאני יודע את מי אני הולך לצלם, וכעת זו לא הייתה גבינת קוטג'... העבודות הבאות שקיבלתי כבר היו דרך מגזינים שונים, לעתים קרובות כתבות תוכן או כתבות מגזיניות, בהן נדרשתי לצלם אנשים מובילי דעת קהל, שלעתים עמדו בראש הכותרות של אותן שבוע".

בסך הכל היית מרוצה ממה שעשית?

"הייתי מרוצה מאוד, באותם ימים גם התחתנתי ובהמשך זכיתי לשלשה בנים מקסימים. לכאורה לא יכולתי לבקש שיהיה טוב יותר. הדבר היחיד שהפריע לי ומטריד גם היום זה המשכורת הנמוכה. בענייני כסף אין גם שום דרוג מקצועי – לכולם משלמים אותו שכר עלוב. אין שום דיכוטומיה בין צלם בכיר לצלם זוטר, לכולם משלמים אותו שכר ריצפה.  מנגד ראיתי חברים בודדים מחו"ל שהתמזל מזלם והצליחו להגיע לשכר עבודה גבוה ואפילו גבוה מאוד, היו לי חברים שלמדו איתי בקולג' בלונדון שכבר רכשו לעצמם בתים ורכבים מפנקים".

זה מה שהוביל אותו להגיע באחד הימים לכינוס שנתי גדול של צלמים, סוכנויות צילום ונציגי גלריות מרחבי העולם שהתקיים ב- Arles (עיירה קטנה בדרום צרפת בה התגורר בזמנו הצייר ואן גוך)."הגעתי עם סקרנות רבה ותקוות סמויות", הוא מספר.

באותו כינוס פגש קובי חבר כיתה נוסף מהקולג' שהתגורר אז בלונדון ודרכו הצליח להגיע לקוקטייל הסליברטאים של הכינוס. באותו מעמד מצא את עצמו פנים אל פנים עם צרפתי שניהל את סוכנות הצילום הדוקומנטרי הענקית Vue . "לא יודע איך העזתי, אבל פשוט 'חתרתי למגע' וביקשתי להיפגש אתו. כך ישבנו יחד ביום המחרת באחד מבתי המלון ב- Arles, וסיפרתי לו על העבודות שאני עושה. הוא גילה התעניינות וסוכם שאבחר נושא לפרויקט דוקומנטרי ואשלח לו, ראוי לציין שאנחנו מדברים על תקופת הצילום האנלוגי שהמוצר הסופי הוא הדפסת שחור להבן או צבע ולא קבצים שניתן לשלוח תוך שניות לכל מקום בעולם. אותו בכיר הצהיר בשיא הכנות שהוא לא מתחייב לעשות שימוש בתמונות שיקבל וגם לא להחזיר לי אותן. סגרנו ונפרדנו לשלום".

באותם ימים קרה דבר נוסף - הרב אמנון גרוס, בן דודו של קובי והמשפיע הראשון שלו, הזדמן באותה תקופה לעיתים תכופות לסטודיו בתל אביב ונוצרו ביניהם שיחות עומק על היהדות ועל החיים בכלל. "ראש השנה התקרב ונודע לי מבן הדוד שהוא עומד לטוס לאומן לראש השנה, מה שלא היה מקובל באותן שנים ורק מעטים עשו זאת. באותו זמן עלה במוחי רעיון מדהים", הוא נזכר, "אמרתי לעצמי: 'זה הפרויקט', והחלטתי להצטרף אליו לטיסה לאומן. הגעתי לטיסה חמוש במצלמה אחת בלבד, בשתי עדשות, ב- 40 סרטי שחור לבן ובחמישה קילוגרם תפוחי אדמה (כל אחד הביא איתו קצת אוכל), כשאני מתכנן לצלם פרויקט דוקומנטרי על החסידים אצל רבי נחמן – תמונות שכפי ששיערתי - יהיו חסרות תקדים. אבל שם, אחרי סיור אינטנסיבי בערב ראש השנה, שארך כחצי יום, באמצעות מסוקי הצבא הרוסי שהטיסו אותנו לקברי הבעל שם טוב הקדוש ורבי לוי יצחק מברדיצ'ב, כשנחתנו חזרה באומן ממש כשירדתי מהמסוק הבנתי שאני כבר נמצא במקום אחר ובהחלטה פנימית עמוקה שקטה אבל מאד נחרצת חזרתי בתשובה. במשך כל החג לא נגעתי במצלמה, ולבסוף חזרתי לארץ עם תובנות חדשות. מאז זוהי דרכי".

עד היום ניתן לראות על הקיר במטבח ביתו של קובי הדפס משי ענק בשחור לבן - צילום שצילם באומן ואכן קנה תהודה עצומה. בצילום ניתן לראות מסוק על הקרקע בקרחת יער לא רחוק מאומן, כאשר חסידים רבים מנסים להיכנס אליו ומן הצד כמה גויים מתבוננים בהם בסקרנות. התמונה הזו אגב פורסמה לראשונה בתערוכה קבוצתית של צילום עכשווי במוזיאון תל אביב ומאז במקומות שונים והפכה לאחד המאפיינים של הטיסות לאומן בשנים בהן הדבר לא נעשה בנקל".

התמונה המפורסמת מאומן

אחת השאלות שקובי שומע שוב ושוב היא: "מה קרה לך פתאום? איזה טראומה חווית שגרמה לך זה לחזור בתשובה?"

"השאלה הזו גורמת לי בכל פעם מחדש להרים גבה", הוא אומר, "באופן כללי אני לא חושב שיש אדם אחד על פני תבל, מאז שקין הלך לעולמו, שלא חווה טראומה כלשהי בחיים. אז גם אני עברתי טראומות, אבל להערכתי הטראומות הן לא שם המשחק כאן – בדרך כלל אם הן לא מפרקות אותך לגמרי הן מחשלות. אני חושב שאצלי היה משהו אחר - פשוט נוצרה בי תחושה של חוסר אמון במערכת. הרגשתי כמו פראייר שמערכת שלמה עובדת עליו והחלטתי לבדוק מה קורה באמת. הרגשתי שאני חייב לחקור יותר כדי להבין את הזהות שלי, עם תובנה ברורה שלא יהיה אף אחד שיכתיב לי את מה שעליי לעשות, מלבד אני בעצמי".

ומה השתנה בעבודתך מאז שחזרת בתשובה?

"לשמחתי, גם לפני שחזרתי בתשובה לא נמשכתי לצלם צילומים בלתי צנועים, כך ששינוי מהותי לא היה. אבל זה בהחלט הוביל אותי לוותר על עבודות מסוימות, וכן אירעו מידי פעם מצבים מביכים. כך למשל קרה שהזעיקו אותי לצלם מנכ"לית תקשורת במוצאי שבת, והגעתי עם סירטוק ומגבעת, כי לא הספקתי להחליף. דפקתי בדלת וכשהגברת פתחה לי היא הייתה בטוחה שבאתי להתרים כסף... אז נכון, ייתכן שהזקן והמבט שלי יכולים לאיים על לא מעט מצולמים, אבל בסופו של דבר כולם נרגעים. ולשאלתך, אז כן, אני משתדל לעמוד על הגדרים ההלכתיים.

"בשנים האחרונות נוסף ענף חדש לחיי המקצועיים – דוקומנטציה יהודית עכשווית. לפני כשנתיים וחצי צילמתי פרויקט דוקומנטרי ב- 770 כשהנושא הוא בעיקר הדומם במתחם. הכל תחת ההשראה של 'אבן מקיר תזעק' – זה גם שם הספר שאני מתכונן להוציא בעזרת ה'. יש לי גם תכנית לסרוק את כל הצילומים מהפרויקט של אומן ולהפיק גם מזה ספר. במקביל אני עובד היום על פרויקט אישי – מצלם כל מני דמויות בספקטרום שבין סלבריטאים לאנשי שוליים שבקירבם נשמה אלוקית. ברור לי יותר מאי פעם שהמקצוע שלי הוא רק פלטפורמה לשליחות של קירוב לבבות".

מפרוייקט הצילום: "אבן מקיר תזעק"

***

רגע לפני סיום מבקש ממני קובי להציץ לרכבו ומציג בפניי זוג ברכיות. "אני שומר אותן לביאת המשיח", מגלה, "ברור לי שכשיבוא היום הגדול והנורא אהיה בירושלים ולא באף מקום אחר בעולם וכשייבקע הר הזיתים לשניים אני משער שהרבה אבנים יעופו בו – אז הברכיות ישמרו לי על הברכיים במצבי צילום מסוימים. אני רוצה להיות זה שירוץ בין ההמונים כדי לצלם את הגאולה, ואם את שואלת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול: אני מקווה מאד להיות צלם במחלקת התקשורת של בית המקדש השלישי ואם אפשר אז גם להיות הצלם האישי של המשיח בכבודו ובעצמו".

התרגשות נשמעת בקולו כשהוא מפרט: "דווקא כצלם שראה הכל וגם צופה כל הזמן בעבודות של אחרים, אני רואה איך שבשנים האחרונות הקב"ה מסובב את העולם בכזו החלטיות ובכוח כל כך חזק. צריך להיות עיוור כדי לא לראות איך שאנחנו נמצאים בסיומה של הגלות ובתחילת הגאולה. כמה תופעות טבע בלתי הגיוניות מתרחשות, עמים שוחטים זה את זה, אירופה עוברת תהליך התאסלמות ואינספור יהודים רוכשים דירות בישראל. רואים מול העיניים איך שזה קורה, הגאולה כבר ממש כאן ואני שואף להיות הצלם שיתעד את התגלות ה' בעולם. הלוואי שאזכה".