בעקבות רשלנות רפואית פושעת - הרב הבר זצ"ל הפך לנכה, וכך הוא הגיב

הרב ישעיהו הבר זצ"ל הקים את ארגון "מתנת חיים" ועמד בראשו, כאשר כל אחת מ-800 השתלות הכליה שנערכו בעידוד הארגון, עברו דרכו באופן אישי. כמו אבא אוהב ליווה כל השתלה. הרב הותיר אחריו מורשת של חסד, נתינה, טוּב לב, התמסרות למען הזולת והכל במרץ, בשמחה, באמונה ובצניעות.

עשור לפני פטירתו, נפל הרב ונפצע ברגלו. כאשר הגיע לחדר מיון לא ביצעו הרופאים כל צילום, אלא הגדירו את המצב כ"שושנה", ושילחו אותו לביתו. במשך שבועות רבים התייסר הרב, והמשיך ללכת ולאמץ את רגלו, כשהוא נמנע מלהתלונן. לאחר שבועיים, כאשר במקום הטבה נראתה נסיגה, הוא חזר לבית החולים. הרופא נדהם לשמוע שהרב נפל אך כל צילום לא נערך, והריץ אותו לצילום רנטגן. התוצאות היו נוראות: מסתבר שבאותה נפילה שבר הרב הבר את רגלו, והרופאים במיון לא אבחנו את הרגל השבורה. אבל משעברו שבועיים בלי גיבוס ובלי קיבוע, ועם הרבה מאוד תזוזה ומאמץ – לא שבר היה שם, אלא רסק, רסק עצמות.

"זה סיפור לגבס לא פשוט", אמר הרופא והפנה אותם אל רופא בכיר מאוד בבית החולים. "זה סיפור לניתוח, ניתוח ארוך ומורכב", אמר הרופא הבכיר. "איך הגעת למצב כזה?", שאל, והרב הבר סיפר על הנפילה ההיא. לא היתה כל האשמה בדבריו, אלא סיפור עובדות. היו לו הרבה סיבות לכעוס, והרבה את מי להאשים, אבל הוא בחר להרים עיניים למעלה, ובמקום להתבוסס בביצת ה'למה הם עשו לי את זה? איך הם היו כל כך חסרי אחריות?' לשאול את עצמו – מה עכשיו, מה הלאה? מה שהיה היה, מה שהיה הגיע משמים בצורה מדויקת מאוד. מה מוטל עלי לעשות עכשיו?

לאחר שבועות קשים וניתוחים מורכבים התברר כי העצם השבורה התרסקה לחלוטין, ולא היה ניתן לרפא אותה. הרגל התקצרה, נקבעו אחוזי נכות ונבנה סד. "תתבע אותם", הציעו חברים לרב הבר. "זו רשלנות רפואית ממש. צילום זו הבדיקה הבסיסית ביותר שצוות בית החולים היה אמור לבצע".

"זה נכון. אבל את האנרגיה שאדרש להשקיע בתביעה, אני מעדיף להשקיע במציאת כליה נוספת ובהצלת יהודי נוסף", השיב הרב הבר וחזר לעמלו, מכין שיעורי תורה, לומד ועושה הכל כדי לעזור לעד חולה ולעוד יהודי סובל.

"הרב הבר, אני חושב שמיצינו את האפשרויות שלנו", אמר הפרופסור לרב הבר חצי שנה לאחר שהתחילו את הטיפול בגבסים. אין יותר מה לעשות. והרגל שמאל תישאר כמו שהיא, בעלת אחוזי נכות גבוהים.

"הרבה צרות נגרמו מהסד במשך השנים הבאות", מספרת הרבנית הבר. "הסד היה מתחכך בעור וגורם לפצעים ולזיהום מסוכן. לא פעם הוא אושפז בבית החולים רק בגלל פצעי הלחץ שנגרמו מן הסד. בכל פעם מחדש, בשעה שהיה הצער עולה בי כלפי האבחנה הכושלת אשר גרמה לפציעה כה חמורה, היה בעלי מזכיר לי שוב – לא הרופא פגע בי. רצון ה' היה שאהפוך לנכה. התפקיד שלי עכשיו הוא לפעול דווקא מהמקום הזה". הדברים שאמר נבעו מאמונה כה עמוקה, עד שהתחלנו לכנות את הסד – סיעתא דשמיא".

כנגד כל הסיכויים: איך הוקם מפעל החיים האדיר של הרב הבר ז"ל? מתוך "החדשות 12":

כמה צרות יכול סד אחד לעולל לבן אדם?

כלפי חוץ הכל 'הסתדר'", מספרת הרבנית הבר בטורה השבועי ב"יתד נאמן". "אך רק מי שבפנים רואה את הפצעים שנגרמים מן הסד, ורק מי שבתוך הבית שומע על הזיהומים שנוצרים בעטיו – ומסוכנים כל כך למושתלי כליה".

הרב ואשתו ניסו לרפא את הרגל: לחפש חלופות, לרפד את הסד בצמר גפן – ולגלות שחימום יתר פוגע ברגל וגורם לזיהומים, ללכת למרפאה מיוחדת שהתמחתה בהתאמת סדים לכל בעיה שהיא – ולגלות שלא ממנה תצמח הישועה. ואפילו לעלות על מטוס ולהגיע עד לאמסטרדם, שם יושב מומחה בינלאומי להתאמת סדים, כדי לגלות שגם השיטות שלו אינן מתאימות לבעיה של הרב הבר.

"שום דבר לא הועיל", ממשיכה הבר לתאר, "ובתשע השנים האחרונות, עיקר הסבל עבר מהכליה אל הרגל. הוא הלך מינימום, התנייד ברכב ככל האפשר, ובכל זאת, פצעים חדשים נוצרו שוב ושוב וסכינו את בריאותו. הרגל שלו הוגדרה כ'מקרה מורכב', ואף שעשינו הכל למענה, היא סירבה לקבל את מרותו של הסד ולהיענות לתמיכתו.

אדם אחר אולי היה מתמרמר על המצב, אך הרב הבר התייחס לכך כאל ניסיון שהוא מציאות. מציאות מורכבת ומאתגרת אולי, אך כזו שיש להתמודד איתה באופן ענייני, ומוטב לעשות את זה בחיוך.

כך, בכל פעם שנשאל הרב מה שלומו, הוא צחק ואמר: "נס שהראש מתפקד טוב מהרגל", ומדי פעם אמר: "אם נגזר עלינו צער גידול של משהו, טוב שזה צער גידול הרגל, וברוך השם לא צער גידול בנים".

ויחד עם ההתייחסות המבודחת, התייחס הרב הבר לרגל גם במבט יהודי, רווי אמונה. "מה ה' רוצה לומר לי דרכה? אולי להדר יותר בענייני שלושת הרגלים?" והחליט להוסיף לפסח, שבועות וסוכות הידור על הידור. "אולי להתאמץ יותר בענייני גאווה? הרי דוד המלך אמר: 'אל תבואיני רגל גאווה'. אולי עלי להתאמץ יותר בחיזוק מידת הענווה?", התייעץ עם אשתו לאחר כמה ימים בהם הרגל הציקה לו באופן מיוחד.   

הרבנית חייכה. הרב הבר היה אחד מהאנשים שברחו ביותר מן הכבוד. הוא ביטל את עצמו לגמרי לאחרים, וסלד מכל גינון של כבוד. מה לו ולרגל גאווה?

"אולי בהרצאות המקצועיות שאני מוסר מטעם הארגון? אולי בפגישות שלי עם הרופאים? אולי בשיחות שלי עם המושתלים?" הוא בדק את עצמו, בוחן כל פינה בחייו, סורק אותו בעיני רנטגן, ותר אחר לחלוחית של גאווה.

מה מביא אדם מן השורה להקים ארגון מהפכני להצלת חיים? הרב ישעיהו הבר בראיון מעורר השראה:

"אם תשאלו אותי, הוא לא מצא", אומרת הבר, "אבל תדיר היה מקבל על עצמו להיזהר עוד יותר. הוא הגה בספרי מוסר העוסקים בעניין, וקיבל על עצמו עוד קבלה בענווה, עוד התחזקות, עוד ירידה קטנה אל הצללים".

ההתמודדות עם הרגל הטרידה את הרב לאורך שנים ארוכות, אך לא עצרה אותו מאף פעילות. ולדבריו: "לא נאפשר לרגל לשים לנו רגל", וגם: "הרגל לא יכולה להציב לנו בלמים". הכאב, הזיהום והסד מעולם לא עצרו אותו מפעילות, כל מה שהיה נראה לו חשוב או נדרש – בוצע על ידו במסירות עצומה. צריך לבקר תורמים ומושתלים? הולכים. הרגל יכולה להאריך את הדרך, אבל לא לעצור אותה. צריך להיפגש עם רופאים? נפגשים. צריך לכתת רגליים עם אנשים? מתאמצים.

כאשר הרגל הכאיבה לו מאוד, ואשתו המסורה ביקשה שינוח מעט, השיב לה: "ברוך השם אני לא עובד בשום עבודה פיזית שדורשת עמידה על הרגליים. עיקר הפעילות שלי היא דרך הלב והראש. איך אוכל לתת לרגל לעצור אותי כשאלו הנתונים?!"

"ובכל זאת, גם הליכה חלקית וגם תזוזה קלה של הרגל גורמים לך כאבים", השיבה אשתו. "נו, לא נורא. הכל בא בחשבון, ולפום צערא אגרא", השיב לה, משוכנע באמת דבריו.

"כעת אני חושבת על ה'אגרא' שלו, והאמת, ראוי לקנא בו. היה לו הרבה 'צערא', וביחס ישיר גם הרבה מאוד שכר.

הרב ישעיהו הבר בשיחה גלוית לב: מה גרם לו להחליט לסגור את "מתנת חיים", ואיזו שיחת טלפון קיבל לפנות בוקר, שגרם לו לשנות את החלטתו?

לראיון המלא עם הרב ישעיהו הבר, לחצו כאן.