אפרת ברזל: "סבתא, למה יש לך שבילים כאלה במצח?"

הכניסה אל הטור מותנית בתו סבתאות מעודכן.

ותודה שאתן איתי כאן.

ולכל הקוראות שאינן במצב המשפחתי הזה כעת, ועדיין נכנסו, חכו חכו.

התבקשתי לקחת בשבוע שעבר את נכדתי מהגן. לא היתה מאושרת ממני.

גן אני אוהבת. את הריח שלו, את התקופה שלו, את פינת הקוביות שלו.

הגעתי לפני הזמן, והרגשתי שוב את האחריות מהסוג האחר שיש בנו כשאנחנו שומרים על נכדים, ולא על ילדים שלנו.

אחריות אחרת.

את הילדים של עצמי - חופשי הייתי מאחרת לקחת, או לפחות עושה עוד משהו קטן בבית לפני שהייתי יוצאת לקחת אותם. אבל בלקחת נכדים, כל הבוקר מתוכנן במשמעות של צהריים, עשרה לשתיים. מהדרך כבר הודעתי לבתי, כדי להראות כמה אני בסדר, שאני תיכף בגן, מוקדם מהמשוער. "יופי, אמא", היא אמרה לי, והרגשתי ילדה טובה.

אולי זה היה רמז לבאות. יכול להיות.

השער נפתח והעוזרת לגננת פתחה לי. עמדתי ראשונה.

"כן בבקשה?".

היא שאלה.

חייכתי ואמרתי בגאווה של מי אני סבתא, ואת מי בבקשה אני צריכה.

"יש לך אישור לקחת אותה? כי לא הודיעו על זה".

מי צריך להודיע על הדבר הזה? אני סבתא שלה, ואני לוקחת אותה. ודמיינתי איך נכדתי רצה אלי עם אושר של שיער מתבדר שאין עליו איך לדבר.

"לא, אני לא אוציא אותה בלי אישור, אני לא יכולה לתת אותה סתם לאישה".

אני לא סתם אישה. אני ילדתי בעמל רב ובתפילות אין קץ את אמא שלה, אני לא ישנתי לילות כדי שהיא תגדל, אני בכיתי עליה כדי שתצליח. מה את לא נותנת לי אותה, את לא רואה שאני דומה לה? הדיבורים הפנימיים שלנו זה ספר מרתק. אלה המתרחשים במקביל למה שאנחנו מדברים החוצה. אני כותבת בימים אלה את ספר הדיבורים הפנימיים האלה שלנו, מרתק. תדעו.

וחייגתי אל הבת שלי. כמו טאטלה. וכדי לנשום סיננתי מבין שיני, פשי, איזה אחראים פה... בבני ברק כבר מזמן היו נותנים ילדים למי שבא לקחת ומאמינים לו. מה הם חושבים על עצמם כאן? לא, בעצם כל הכבוד, אחראיים, חשוב.

"את יכולה לעשות את השיחה על ספיקר, בקול רם, כדי שאני אשמע", היא המשיכה להצליף בי הוראות.

היא לא מאמינה לי, זאת. הרגשתי בחקירת שב"כ. הרגשתי שאני צריכה להוכיח את עצמי, את קיומי, את שרשרת הדורות הזו. עברה בי השפלה רגעית, רציתי לתפוס בחולצה את העוזרת גננת הזו ולהסביר לה עוד על תולדות סדר הקורות, אבל בתי ענתה, ואמרתי לה, "מאיה, תגידי להם שאני לוקחת היום".

והיא אמרה להם.

והנכדה שלי רצה אלי עם השיער המתבדר וחיבוק לסבתא שבדיוק כזה דמיינתי. היו לי דמעות של אושר בעיניים, עם ריח טוב כזה של כביסה טרייה מהקטנה, וכאילו שלא עברו עלי שנותי, והייתי אמורה כבר מזמן להתבגר, תקעתי לעוזרת גננת הזו מבט, שאומר, "מה חשבת לך, את רואה שהיא שלי. פקפקת בי, אה?".

נכנסנו אל תוך אחרי צהריים מוזרים כאלה. היא ואני. מוזרים טוב, לא מוזרים רע. כי לבית עם ילדים יש במשך שנים חיות של אחרי הצהריים, רעש, במבה, אמא תעזרי לי בשיעורים. ואחרי הצהריים האלה היו פתאום שקטים. יהונתן חזר לישיבה, וליבי אצל חברה, והחתן הלך לקנות עם אבא חליפה, איתמר עוד לא חזר מהחיידר, יהודה בישיבה. שקט מוזר כזה, של בית שהוא כבר לא של קטנים. ואני מקריאה לה, לנכדה שלי, סיפור בשקט נעים שהוא רק של שתינו, סבתא ונכדה שלה, סיפור שהיא בחרה על איך אלוקים בבראשית עשה את הבריאה. היא מקשיבה, יודעת הרבה יותר פרטים ממני על הסיפור. מקשיבה, אבל קצת חולמת, וקצת עם האצבע מלטפת לי את הקצה העליון של האף לכוון המצח, ופתע שואלת, "סבתא, למה יש לך שבילים כאלה כאן במצח?".

שבילים? איזה שבילים? לא הייתי בשימת לב על השבילים, אלא יותר על ניסוח השאלה, שהזכירה לי דמויות מסיפורים שליליים שאני בחיים לא הסכמתי להקריא לילדים. אני יודעת שגם לה לא מקריאים אותם.

"סבתא, למה יש לך שבילים כאלה כאן?". שבילים של הנזל וגרטל, עמי ותמי, שבילים שעשו גמדים קטנים, מה אני עונה לה עכשיו, שאלתי את עצמי. ידעתי על מה היא מדברת.

"שבילים אל האמונה", אמרתי לה.

"זה בגלל שכל הזמן אני עושה ככה ומכווצת את המצח, וחושבת הרבה מחשבות, אז נהיה לי מזה את השבילים האלה".

לא עשיתי סיפור מהשאלה, התשובה סיפקה אותה.

אבל בלילה, כשכולם הלכו לישון וההורים שלה לקחו אותה לביתה, רצתי בשקט למראה להסתכל על מפת השבילים. של החיים.