"גדלתי עם שישה אחים משלוש משפחות, זה היה מאתגר וחריג"

מירב זינר הייתה בסך הכל בת שבע, כשאמה הלכה לבית החולים כדי ללדת את אחיה ולא שבה. המראות הללו נחקקו בזיכרונה והיא לא מסוגלת לשכוח אותם: "אני זוכרת שהגיע אמבולנס כדי לקחת את אמא לבית החולים, הפרמדיקים הורידו את אמא כשאבא שלי החורג רץ אחריהם ומסביר לי שאמא הולכת להביא לנו תינוק. אמא אכן ילדה תינוק, אך לא חזרה מאז הביתה".

מירב מציינת כי הוריה הביולוגיים נפרדו, וכשהייתה בת שנתיים התחתנה אמה עם בעל בשם אדם. "הוא היה אבינו החורג, ולאחר שאמא נפטרה המשיך לגדל אותנו לבדו. היינו משפחה עם ארבעה ילדים – אני ואחי התאום ושני האחים הקטנים שלנו. אני מאוד מעריכה את אדם על כך שהוא לקח עלינו אחריות. הוא היה יכול בקלות להעביר אותנו לבית יתומים או לפנימייה, אבל היה ברור לו שהוא לא מפקיר אותנו".

משפחה אחת גדולה

את החיים אחרי פטירת אמה זוכרת מירב כמבולבלים מאוד. היא זוכרת את אביה ("כן, אני קוראת לו אבא") כשהוא עובד בשלוש משרות מתישות, מטפל בילדים במשך כל שעות הצהריים, פולה כינים משערותיה בשעה ארבע לפנות בוקר, ומחפש אותה בפורים עם נעלי הצבא שלו לבילבי.

כשנה לאחר מכן התרחש מהפך נוסף, כאשר אדם התחתן עם אישה בשם שושי, לה היו שני ילדים משלה. "האמת היא שההיכרות ביניהם הייתה בזכות אמא שלי זיכרונה לברכה", מספרת מירב, "כשאמא הכירה את שושי היא אמרה לאבא בצחוק: 'תראה איזו הונגריה מצאתי לך'. כנראה שברית כרותה לשפתיים, ובסופו של דבר אדם אכן התחתן עם שושי. כך עברנו לגור יחד – משפחה גדולה עם שישה ילדים המורכבת משלוש משפחות. תמיד היה לנו מסובך להסביר זאת לאחרים".

בוודאי מורכב מאוד לגדול במשפחה כזו...

"זה מורכב מאוד, לא קל וגם חריג ושונה בנוף", משיבה מירב. "אני מעריכה מאוד את ההורים שלי החורגים, כי הם התאמצו באותן שנים כדי לתת לנו את המקסימום. בהמשך גם נולדה הבת השביעית במשפחה – לה היה הכי כיף, כי היא נולדה למציאות שונה משל כולנו.

"יחד עם זאת, בשום שלב לא היה להורים שלי כסף מיותר, אבל הם לימדו אותנו ליהנות מחוויות בחינם – היינו יוצאים לקטוף פטריות ביער בן שמן, עושים טיולים בשטחים פתוחים ומטפלים בבעלי חיים שהבאנו הביתה. הבית שלנו הפך להיות בית של חוקים – היו שעות מסוימות לאוכל ולשינה, ממש כללים מסודרים. לא הייתה ברירה. בכלל, למדתי מההורים שלי המון, וביום בו יצאתי לעצמאות ידעתי לעשות הכל, והכל בזכותם".

את חושבת שהערכתם מספיק את מה שהם עושים?

"אני בטוחה שלא הודינו להם מספיק. כילדה הרגשתי לפעמים שאני מופלית לרעה והייתי בטוחה שאוהבים את האחים שלי יותר מאשר אותי. קינאתי מאוד בחברותיי שהתגוררו בבתים רגילים – עם אבא ואמא שהיו רק שלהם. כיום במבט לאחור אני מבינה שגם בבתים 'רגילים' יש לא מעט התמודדויות ותמיד קיימת תופעה של הורים שחשים כימיה בנושאים מסוימים לילד אחד על פני ילד אחר. גם אני כאמא יודעת שיש לי כימיה בנושאים שונים לכל אחד מילדיי. אלו הם החיים".

"פתאום קלטתי שאלוקים נמצא אתנו"

במהלך חייה נתקלה מירב כמה וכמה פעמים בדיבורים על מציאותו של השם בעולם. "בכל פעם מחדש התגובה שלי הייתה קבועה – 'אם באמת הקב"ה נמצא, אני רוצה לפגוש אותו ולשאול איזה דבר רע עשיתי לו ולמה הוא לקח את אמא שלי'. מעולם לא חשבתי שיבוא יום בו אכיר באמת במציאותו ואאמין בקיומו. בילדותי, כשהייתי רואה חרדים הייתי נרתעת. הם הבהילו אותי, נראו לי מאיימים, אפילו לא ניסיתי לחשוב מה יש להם להציע".

אחרי שמירב סיימה את שירותה הצבאי היא כבר הרגישה שאין לה עוד מה לחפש בארץ. "החלטתי לטוס לעבוד בפלורידה. התכנית שלי הייתה לחסוך כסף כדי לטוס להודו, להיכנס למנזר ופשוט לא לצאת משם", היא אומרת.

אבל אלוקים תכנן עבורה תכניות אחרות. "כשהגעתי לפלורידה מצאתי עבודה כמוכרת בעגלות מכירה בקניון ויחד עם כמה חברים ישראלים שהכרתי שם שיווקנו מוצרים שונים. היינו הישראלים היחידים במקום, כמובן שלא היו לנו אשרות שהייה. באחד הימים קמתי בתחושה חזקה מאוד שמשהו רע עומד לקרות. כשהגעתי לעבודה מצאתי את עצמי מרימה עיניים לשמיים, או יותר נכון לתקרת הקניון ומבקשת מאותה ישות עלומה – 'אלוקים, תן לי סימן לגבי מה שאני צריכה לעשות'. אחרי זמן קצר קיבלנו שיחת טלפון מעובדים בקניון סמוך שהודיעו לנו שהFBI הגיע אליהם והם נחקרים. באותו רגע הודעתי לבוס שאני עוזבת ויחד עם כמה חברים פשוט הסתלקתי. זו הייתה התקופה שאחרי פיגועי ה-11 בספטמבר והתייחסו מאוד בחומרה לאנשים זרים שהגיעו לאמריקה באופן לא חוקי".

מירב הבינה שהיא לא תוכל להישאר בפלורידה עוד זמן רב והחליטה לנסוע לניו יורק. במשך שעות היא נסעה עם חבריה בכבישים, כשלפתע עצרו אותם ניידות משטרה, שלפו אותם מהרכב והתחילו לתחקר אותם. "הצלחנו בסופו של דבר להיחלץ מהחקירות, שכן התשובות שלנו היו אחידות  ולא נמצאו סתירות בין הדברים".

ולמה לא חזרת לארץ?

"כיום אני יודעת את התשובה האמתית – הקב"ה רצה שאכיר את בעלי, שהוא אזרח אמריקאי. באותם ימים כמובן לא ידעתי את זה והייתי בטוחה שאני נשארת כי איני מסוגלת לחזור לארץ. הרגשתי שהארץ כביכול מוקיעה אותי".

באותה תקופה השתלבה מירב בעבודה בחברת יהלומים, ובינתיים הכירה בני נוער ישראלים נוספים שהיו כולם בתהליכי התקרבות ליהדות ושכרו חדרים במבנה מסוים. "בשבתות היינו אוכלים את הסעודות יחד עם בעלי הבית ומשוחחים בינינו בעברית. מיום ליום התחלתי להרגיש שהיהדות מעניינת אותי ושיש בה משהו. פחדתי להחצין את הרגשות האלו, אבל משהו בלב כבר התעורר".

באחד הימים יצאה מירב מהבית וכשנהגה בכביש החליק הרכב והיא נתקעה בג'יפ יוקרתי. "גם אני וגם הנהג של הג'יפ לא נפגענו כלל, אבל הג'יפ סבל מפגיעה לא פשוטה, כאשר שווי הנזק נאמד ב-2750 דולר. לבחורה כמוני היה ברור שמדובר בסכום שאני לא יכולה להשיג אפילו בדמיון, בפרט שלא היה לי ביטוח שכן השארתי אותו בפלורידה. מאותו רגע הסתובבתי כמו עכבר במלכודת, כשאני עוסקת כל היום אך ורק במחשבות על איך שאני מכסה את הנזק ומשיגה כסף".

ואז קרה דבר שהיא לא הכירה במשך כל חייה. "פתאום, לראשונה בחיי, התחלתי להתפלל לאלוקים", היא מספרת. "דיברתי עם בורא עולם ופשוט התחננתי אליו: 'תעשה משהו, אין לי מאיפה להשיג את הכסף, שחרר אותי מהעול הזה'".

שעה קלה לאחר מכן ארע הבלתי יאומן, ומירב קיבלה שיחת טלפון מחברת הביטוח בפלורידה שהודיעה שהיא מכסה את הנזק, מבלי שמירב תידרש להשתתף כלל בעלויות. "עבורי זה היה הלם אמתי", היא נזכרת, "זה היה נראה לי כמו הדבר הכי הזוי שיש בעולם – אני מתפללת ומישהו עונה לי. עמדתי כמה דקות המומה ואחר כך לחשתי לאלוקים: 'תודה, תודה, תודה'".

זמן קצר לאחר מכן הגיע יום האזכרה של אמה. "החברים שהתגוררו איתי בדירה שכנעו אותי לקרוא תהילים לעילוי נשמתה. ברור לי שאם זה היה קורה לפני הסיפור עם הכסף של הביטוח לא הייתי מעלה בדעתי לשמוע להם והייתי מתאבלת כמו בכל שנה, עם כמה שירים שהזכירו לי אותה. אבל החברים שלי שכנעו אותי: 'תעשי משהו בשבילה, משהו לעילוי נשמתה', וכך מצאתי את עצמי לוקחת ספר תהילים ולראשונה, אחרי עשרים שנה מאז שאמא נפטרה, קוראת תהילים לעילוי נשמתה".

"הרגשתי שהקב"ה מדבר אליי"

לקראת חודשי הקיץ עזבו החברים את אמריקה ומירב נשארה. באותם ימים היא גם הכירה את אילן, מי שהפך לימים להיות בעלה. הוא כבר היה אז בתהליכי חזרה בתשובה, עם כיפה גדולה לראשו. יחד הם מצאו את עצמם מתקרבים צעד אחר צעד ליהדות, ואף מנסים לשמור שבת.

בשלב מסוים היא טסה לארץ, בשל צורך בטיפול רפואי מסוים, ולהפתעתה אילן החליט לטוס אחריה ולהציע לה נישואין בארץ הקודש.

מה אמרו הורייך על החתן ועל כך שהתקרבת ליהדות?

"אבא אדם בתחילה מאוד נבהל מכך שהתקרבתי, בתחילה הוא אפילו לא רצה לדבר איתי וטען שהשתבשתי. אמא שושי קיבלה את זה יותר בהבנה. כיום כשאני כבר נשואה ואמא לשמונה ילדים, שניהם אומרים לי כל הזמן שהם בטוחים שהחזרה בתשובה עשתה לי רק טוב. הם שמחים מאוד בדרך שבחרתי".

אחרי החתונה התגוררו אילן ומירב במשך שנים ספורות בניו יורק, כשמירב מנצלת את הזמן כדי לבקר בשיעורי תורה במדרשיה, לארח בנות שמתקרבות ליהדות ולהתקרב לבורא.

"כל צעד שלי נעשה אך ורק מתוך הלב. זה לא שמישהו חיצוני החזיר אותי בתשובה, אלא רק השיחות האישיות שלי עם בורא עולם", היא מספרת, "בכל פעם מחדש הרגשתי שאני רואה סימנים או אנשים שמדברים על נושא מסוים, והבנתי שבדיוק בו אני צריכה להתחזק. הכל אך ורק מתוך הלב ומתוך אהבה".

"מרגישה תמיד בעלת תשובה"

לפני כעשר שנים עברו אילן ומירב להתגורר בארץ, בעיר בית שמש, כשקשה לזהות בהם את עברם. "בעלי הגיע לארץ כשהוא לבוש שחור-לבן ולומד חצי מהיום בכולל, אני הפכתי לצלמת שעוסקת בצילומי ילדים ובמקביל מגדלת את ילדיי", מספרת מירב. "כשהגענו לארץ היו לנו שלושה ילדים – תאומות ובת, ואילו בארץ נולדו לנו עוד שלושה ילדים וזוג תאומים נוסף. כך הפכנו למשפחה גדולה ומבורכת עם שמונה ילדים שיהיו בריאים".

מצילומיה של מירב זינר

מצילומיה של מירב זינר

מצילומיה של מירב זינר

מצילומיה של מירב זינר

אחרי שנים בהם את קרובה ליהדות, את עדיין מרגישה בעלת תשובה?

"אני מרגישה בעלת תשובה תמיד, לא מסוגלת למחוק את העבר שלי וגם לא רוצה, אבל הילדים כבר גדלים בצורה אחרת. הם חלק מקהילה חרדית מדהימה, לומדים במוסדות הטובים ביותר וזוכים לכל כך הרבה דברים שאני לא זכיתי להם כילדה. אני כל כך שמחה עבורם".

מירב עוצרת לרגע, ואז מוסיפה: "במבט לאחור אני חושבת שגם לילדות המאתגרת שחוויתי היה חלק גדול במה שעודד אותי להתקרב ליהדות. בסך הכל תהליך של חזרה בתשובה הוא מאוד מפחיד, אבל דווקא בגלל מה שעברתי כילדה הרגשתי שאני לא מפחדת מכלום. ראיתי איך שאמא שלי נפטרה בגיל 27, ללא שום גורמי סיכון או רקע רפואי, והתחלתי להבין שהחיים שלנו תלויים אך ורק ברצונו של השם יתברך, אז למה לנו בכלל לפתח חששות או דאגות?

"זה מלווה אותי גם לאורך גידול הילדים, תפקיד שגם כן מלווה אצל נשים רבות בפחדים, ואילו אצלי למדתי פשוט לשחרר. אני מאמינה בלב שלם שהקב"ה דואג לילדים שלי, שהם גם הילדים שלו, ובטוחה שהוא יעניק להם שפע של טוב, והעיקר שנזכה כולנו לעשות לו נחת רוח תמידית".