מסע חיים מרתק: "נסעתי לדרום אמריקה לחפש אוצר, וגיליתי שהוא פה אצלי בבית"

"גדלתי בבית שנחשב מסורתי אבל למעשה היינו חילונים". פותחת הציירת האומנית לינה חזן במסע חייה. "למדתי בבתי ספר ותיכון חילוניים, חלמתי להיות אומנית, ועם זאת, הייתה לי תמיד נטייה לא מוסברת לאמונה ולמצוות. אני זוכרת שהייתי בת 9 בערך, ואבא שלי אמר לפני סוכות: 'השנה אני לא בונה סוכה. אין לי כוח'. אולם אני לא וויתרתי. הלכתי בעצמי למחסן, הוצאתי את הברזלים והתחלתי לבנות את הסוכה בעצמי. הסוכה יצאה קצת עקומה ומתנדנדת, אבל לא היה אכפת לי. התחלתי לעטוף את הקירות העקומים בבדים יפים, וכשאבא שלי ראה את נחישותי, הוא לא יכל עוד להתעלם. הוא בא, פירק ותיקן, ולבסוף בנה את הסוכה מחדש יפה ויציבה, ואני הייתי מאושרת. לא שבאמת ידעתי מהי סוכה ולמה מקימים אותה, אבל אהבתי את המצווה בכל ליבי.

"אני זוכרת גם שיעור חברה אחד בכיתה ג' בו נתנו לתלמידים להביע דעות בחופשיות. באותו שיעור העלו לדיון את נושא האמונה באלוקים. בלי להתבלבל נעמדתי מול כל הכיתה והוכחתי לכולם שההיגיון מחייב שיש אלוקים. בסוף הנאום חלק מהתלמידים מחאו לי כפיים (כולל המורה) וחלק היו בהלם ואמרו לי 'לא ידענו שאת דתיה'. והאמת, גם אני לא ידעתי..."

חיבוטי נפש

לינה המעמיקה לחשוב, גדלה בזהות פנימית לא ברורה, וכך גם סיימה תיכון והתגייסה לצבא. היא שרתה כמש"קית הוראה, ולאחר שהשתחררה מהשרות, הכל התחיל. "הרגשתי שעד עכשיו החוק או המדינה הגדירו בשבילי מי אני ומה אני צריכה לעשות", היא מספרת, "אבל כעת אני עומדת מול החיים לבד וצריכה לבחור את הדרך שלי. התלבטתי האם להיות כמו כולם ולבחור במסלול החיים המקובל של 'טיול אחרי צבא – אוניברסיטה – חתונה – ילדים - להזדקן - למות'. כמו כולם, זו הייתה מילת המפתח. אבל בתוכי ניקרה תחושה עמומה.

"משהו פה היה חסר לי מאוד. שאלתי את עצמי: 'אוקיי, חיים כמו כולם ומתים כמו כולם. אבל בשביל מה כל זה? רק בגלל שכולם חיים ככה? ואולי יש סיבה נוספת? אולי יש משמעות לחיים האלו?' אבל לא היו לי תשובות, והחלטתי להצטרף לקבוצה של מטיילים ולצאת יחד איתם לטיול בדרום אמריקה".

הטיול הגורלי בפרו

התוכנית של המטיילים הייתה לעשות סיבוב בדרום אמריקה שמתחיל בפרו ומסתיים בקרנבל בברזיל, וזה היה אמור להיות הדובדבן שבקצפת. לינה הצטרפה אליהם בציפייה, ויחד עלו וירדו בין ההרים, הזינו עיניהם בנופים לא מוכרים ונהנו מהטבע הפראי. באותו יום גורלי סיירה הקבוצה במסלול הררי קרוב למאצ׳ו פיצ׳ו. המקום היה בראשיתי ושומם, וכמעט שלא נצפתה נפש חיה באזור.

"פתאום ניגש אלינו פרואני מקומי בלבוש מסורתי, ושאל אותנו בספרדית: 'תגידו, אתם ישראלים?' אני דוברת ספרדית והבנתי את שאלתו, אך הייתי המומה לחלוטין. איך יתכן שהמקומי מזהה אותנו כישראלים? הרי אנחנו לבושים בלי שום סממן יהודי, ונראים כמו כל שאר המטיילים? אמרתי לו שאכן, אנו ישראלים, ושאלתי בסקרנות איך הוא ידע זאת? הפרואני משך בכתפיו ואמר: 'לא יודע. הייתה לי הרגשה שאתם ישראלים'. תרגמתי את דבריו לשאר המטיילים וכולנו השתוממנו יחד. ואז אמר לי המקומי: 'קרה משהו בישראל, בואו איתי’”.

חדשות מטלטלות

המקומי הוביל את קבוצת המטיילים לפונדק נטוש שהיה באמצע ההרים והייתה בו טלוויזיה פצפונת בקיר. בפונדק שהו עוד פרואנים וכולם עמדו והסתכלו בחדשות. החבורה הישראלית הצטרפה במתח לצופים: "תלינו עיניים במכשיר המרצד והזדעזענו לשמוע כי 'היום נרצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין על ידי יהודי ישראלי'. פצצה נחתה על ראשינו. איך קורה כזה דבר נורא? ואיך החדשות האלה רדפו אותנו עד להרי מאצ'ו פיצ'ו השוממים? הרגשתי שלא סתם האיש הזה מצא אותנו ורצה שנבוא אצלו לראות חדשות. עזבנו את הפונדק והמשכנו עד לסיום המסלול בשתיקה רועמת. לא היו לנו מילים לדבר".

זמן קצר אחר כך החליטה לינה להיפרד מהקבוצה. "טעמו של הטיול פג בתוכי", היא מסבירה. "לא יודעת אם היה זה בגלל ההודעה על הרצח המטלטל, או שהטיול פשוט לא התאים לי. אמנם תכננתי להגיע לברזיל, אבל ראיתי שאין לי מספיק עניין והנאה בטיולים האלו בטבע. הרגשתי שגם אם אהיה במקומות היפים ביותר בעולם, תמיד ינקר בתוכי חסר עמוק. ולא ידעתי מה כואב לי ומה אבד לי.

"אכן, וויתרתי על ברזיל ועל הקרנבל. נותרתי לבדי בפרו, דרום אמריקה. הסתובבתי ללא מטרה מוגדרת והתהיות אכלו אותי בכל פה. מה אני רוצה לעשות בחיים? מה אני אוהבת לעשות? ואם אני יכולה לעשות כל מה שבא לי, למה שום דבר לא מספק אותי? ולמה אני צריכה בכלל לעשות משהו? האם אני אמורה לעשות בחיי משהו מסוים ורק אינני יודעת מהו? ומי בכלל שם אותי פה בעולם הזה? ומה הוא רוצה שאני אעשה?"

הרי מאצו פיצו

ביקור בוונצואלה

לא היו ללינה תשובות, אך מסתבר שמי ששואל באמת, זוכה לקבל תשובה. "באחד מאותם ימי חיבוטים, נזכרתי כי לפני שיצאתי לטיול, אימי סיפרה שיש לנו קרובי משפחה בוונצואלה. לא הכרתי אותם וכלל לא תכננתי לבקר אותם, ועכשיו, בלי הסבר, חשתי רצון חזק לקום ולנסוע.

"עזבתי את פרו ונסעתי לוונצואלה, לדודים שהכרתי אז בפעם הראשונה בחיי. הם הופתעו אבל קיבלו אותי בחמימות ובסבר פנים יפה, על אף הלבוש שלי שהיה לא כל כך תואם לאורח חייהם הדתי. דודתי הנחמדה הציעה לי להכיר את בני הדודים והדודות בגילי. הם הזמינו אותי לבית קפה ושם התגלגלה ביננו שיחה מעמיקה שריתקה אותי מאד. הם סיפרו לי שהשתתפו בסמינר של ד"ר בטש, אחד מהמרצים של ערכים בחו״ל. התעניינתי במה ששמעו שם, ושאלתי שאלות רבות. הם לא נבהלו וענו לי דבר דבור על אופניו. הרגשתי איך כל שאלותיי נענות, והכל מסתדר לי בשכל ובלב: כל מה שקורה לי ולעם ישראל, הערכים שנכונים בעיניי, טלטלות החיים, משמעות החיים, הכול ענה בדיוק לחסר הבוער שניקר בתוכי כל הזמן.

"אחרי שבוע ששהיתי בוונצואלה, החלטתי לחזור ארצה בהרגשה ובהבנה שהאוצר שאני מחפשת נמצא דווקא אצלי בבית בארץ ישראל", מספרת לינה.

"במהלך הטיסות מדרום אמריקה לארץ, הייתה לי חניית ביניים בלונדון, למשך שמונה שעות. נשארתי בשדה וקראתי בספר שבן דודי נתן לי על מדע ואמונה של הרב קלרמן. מרוב שהייתי מרותקת לספר, עברו השעות בלי ששמתי לב, וכבר בשדה התעופה היה לי ברור שזאת האמת. החלטתי לשנות את דרכי בחיים. ידעתי שזו האמת היחידה ורציתי לצעוד לאורה.

את התשובות קיבלתי בוונצואלה

מגששת בערפל

כשלינה הגיעה לארץ, היא גילתה לאכזבתה ששינוי כזה בחיים לא כל כך קל לערוך. "לא היה אז אתר הידברות ולא אינטרנט, לא היה רדיו חרדי ולא עלונים בכל פינה שמסבירים מהי תורה ומהן מצוות. לא ידעתי מה אני צריכה לעשות ולאן אלך ללמוד תורה. הייתי לבדי בסביבה חילונית עם הרצון הזה, ולא ידעתי כיצד להמשיך.

"במשפחה לחצו עלי ללכת לאוניברסיטה, כמו כל בחורה 'נורמלית' שדואגת לעתיד שלה. הסברתי להם שאני רוצה ללמוד יהדות. 'מה הבעיה?' אמרו לי, 'תלמדי יהדות באוניברסיטה'.

"נרשמתי לאוניברסיטה לחוגים תולדות האומנות ומחשבת ישראל, וכבר מההתחלה היה ברור לי שבתחום היהדות זה לא מה שחיפשתי. רציתי לקיים מצוות ולא ידעתי כיצד. אני זוכרת אנקדוטה קטנה מאותם ימים: קניתי לי סידור וראיתי שכתובה בו ברכת המזון. חשבתי בתום לב: 'את כל זה בוודאי צריך לקרוא לפני שאוכלים'. ואכן, לפני כל מאכל קטן שהייתי אוכלת, גם אם הייתה זו עוגייה או פרי, במקום לברך ברכה ראשונה הייתי יושבת ואומרת את כל ברכת המזון כולל כל התוספות של שבת, פורים וחנוכה…"

"היום אני צוחקת", היא אומרת באנחה קטנה, "אבל אז זו הייתה התמודדות קשה. הבנתי שאני חייבת ללמוד באיזשהו מקום איך באמת מקיימים את התורה, ולא ידעתי היכן".

חברות, שיעורים ותמיכה

אחרי שנה בה התייסרה לינה עם עצמה כיצד לקיים את הבטחתה, הגיעה הישועה. "בן דודי מוונצואלה, אותו אחד שנתן לי את הספר על האמונה ומדע, הגיע לארץ ללמוד בישיבה בירושלים. הוא בא לבקר אותי והתעניין איך אני מתקדמת בחזרה בתשובה. הוא הבין שלא כל כך הצלחתי להתקדם, והכיר לי בנות מהקהילה היהודית מוונצואלה, שכמוהו, הגיעו ללמוד בארץ. הן למדו בירושלים, במדרשה חרדית של חוזרות בתשובה מדרום אמריקה, והזמינו אותי לשמוע שם שיעורים. הלכתי לבקר אותן, ובשיעור הראשון ששמעתי שם הרבנית פתחה וסיפרה את הסיפור המוכר: היה איש שנסע לחו״ל לחפש אוצר. הוא לא מצא שם אוצר, אבל שם הוא שמע ממישהו שבבית שלו מתחת לתנור יש אוצר! זה היה נראה לי מדהים, כאילו נאמר בדיוק בשבילי. נסעתי עד לדרום אמריקה לחפש אוצר וגיליתי שהוא פה אצלי בבית. וזאת התורה שנותנת לנו משמעות וכיוון בחיים.

"מאז הגעתי אליהן למדרשה לעתים קרובות. הן חיזקו אותי בדרכי החדשה, וראיתי ששם יש לי את מי לשאול. לאחר שנה, עזבתי את האוניברסיטה ועברתי לגור איתן בפנימייה. התרגשתי לזכות וללמוד תורה ויהדות כל היום, ואז באמת יכולתי לקבל על עצמי לשמור באמת תורה ומצוות".

שוב בברזיל

לינה למדה במדרשה במשך 3 שנים ואז הכירו לה בחור יוצא ברזיל. "הכרנו, התחתנו והקמנו בית. אולי לא תאמינו, אבל אחרי שנה הלכנו לגור בברזיל. הרגשתי סגירת מעגל: תחילת דרכי בתשובה הייתה בטיול שהופסק באמצעו, בוויתור על הנסיעה לברזיל כמתוכנן, ועכשיו אני מוצאת את עצמי 'משלימה' את הטיול ומגיעה לברזיל.

"אבל שוב גיליתי שהחיים זה לא טיול ולא פיקניק. לא היה לי קל בברזיל. המנטליות והחיים שם היו שונים מאד מהחיים בארץ, והייתי צריכה להתחיל בגיל 27 חיים חדשים, בלי אף אחד מהמשפחה לצדי. לקח לי זמן לעכל שלא באתי לטייל בברזיל אלא לגור שם. ההבנה הזו הייתה עבורי התמודדות בפני עצמה".

"ודווקא שם", מספרת לינה, "עם כל הקשיים האישיים שעברתי, התחברתי לאומנות ולציור. הרגשתי שאני צריכה לפצות את עצמי על זה שאני לא גרה בארץ שלי, בכך שאעסוק במשהו שאני באמת אוהבת. בהתחלה ציירתי פרחים ונופים, ותוך כדי ציור ביטאתי תחושות וחוויות שהיו בתוכי. עם הזמן יצא לי לצייר בעיקר בנושאים יהודיים, ועל ערכים יפים שהתורה העניקה לי. אחד הציורים האהובים עלי ציירתי באותה תקופה, לאחר שלמדתי על איש ואישה זכו שכינה ביניהם, לא זכו אש אוכלתם, יצרתי ציור שביטא את התובנות שחשתי: באיש ואשה יש את שורש המילה אש וגם בציור יש מסביב את צבעי האש, האדום והכתום. במילה זכו יש גם את המילה זך, וסימלתי את הטוהר והזוך בצבע הזוהר והטהור שבין הכרובים.

געגועים לירושלים

לינה מציגה בפניי ציור נוסף: "ירושלים אורו של עולם". הציור מהפנט. "ציירתי אותו כשגרתי בברזיל", היא מגלה, "ולא ידעתי אם אזכה אי פעם לחזור הביתה לירושלים. את כל הגעגועים שלי שפכתי על גבי הקנווס. הציורים האלה הפכו להיות דבר מאוד חשוב בחיים שלי, וביטוי להרבה מרגשותיי".

ירושלים עיר הגעגועים - ממכחולה של לינה חזן

"למרבה שמחתי", מספרת לינה, "אחרי 13 שנים בברזיל ואחרי שנולדו 3 ילדינו, הגיעה השעה והחלטנו סוף סוף לחזור לארץ".

אבל גם ההחלטה הזו נתקלה במהמורות של צוק העיתים: מלחמת צוק איתן פרצה בדיוק אז, ובני משפחת חזן נתקעו בדרכם לארץ, בטורקיה.

"נאלצנו להתמקם באופן זמני בטורקיה, וכל המזוודות של העלייה יחד עם הציור האהוב עלי עם ירושלים אורו של עולם אבדו. לא ידעתי היכן הוא ומה קרה לו והצטערתי עליו רבות. בחסדי ה', המלחמה הסתיימה ואנו זכינו לחונן את עפר הארץ ולכונן בה מחדש את ביתנו".

6 חודשים לאחר שהגיעו ארצה, הצליחה לינה לאתר את הציור האבוד, והוא חזר אליה לאחר הרבה מאמצים. "הציור הגיע הרוס מעט לאחר כל הטלטלות שעברו עליו, ועמלתי לשקם אותו יחד עם אומנית נוספת. כשסיימנו את מלאכת השיקום, הזמנתי איש מסגור למסגר את התמונה. הוא העיף מבט על היצירה והפטיר: 'וואו, הציור הזה עבר הרבה...' הנהנתי בראשי ועניתי: 'כמו ירושלים'. ועד היום, הציור הזה מסמל עבורי את דרכי שלי כמו גם את דרכה של ירושלים, עיר הקודש המקדש הנתונה בגלות ובחורבן".

חיוך מה' במוזיאון הלובר

"7 שנים עברו מאז שעלינו לארץ. היום אני גרה בכרמיאל שבצפון. אנחנו חרדים שומרי תורה ומצוות, חיים בתוך קהילה חרדית נפלאה, וילדינו לומדים בתלמודי תורה ובישיבה. התחביב שלי לעת פורקן הפך למקצוע. ברוך ה', הקמתי סטודיו לאומנות וחנות און ליין בין לאומית. אם בעבר חששתי, כי כחרדית אני מוותרת על קריירה, הרי שחששי התבדה לחלוטין. גם זה היה מסלול לא קל ולא מהיר בכלל, אבל אני רואה בכך עזרה שמיימית עצומה. ברוך ה', היום אני מוכרת את הציורים שלי לכל העולם. ואף קיבלתי כבר שני פרסים בין לאומיים לאומנות".

"נקודת ציון מרגשת הייתה כאשר זכיתי להציג את הציורים שלי במוזיאון הלובר המפורסם בפאריז. למי שלא יודע, זהו המוזיאון בו נמצאת ה'מונה ליזה', ועוד כמה מיצירות האומנות החשובות ביותר בעולם".

מוזיאון הלובר

"זו הייתה בעיניי סוג של פסגה שבמשך שנים וויתרתי עליה בגלל שמירת התורה וערכי המשפחה. במשך שנים קבלתי הזמנות להציג את ציוריי בתערוכות בינלאומיות. תמיד ימי התערוכות התמשכו וכללו גם שבתות או חגים, והיה לי ברור שאני לא יכולה להשתתף בהן, גם בתור שומרת שבת ומצוות וגם בתור אמא לילדים קטנים. לפני שנתיים הוזמנתי שוב לתערוכת ציורים במוזיאון הלובר, והתאריך המיועד נפל בדיוק בימי חול המועד סוכות ובשמחת תורה. ידעתי שאני לא הולכת להשאיר את משפחתי מאחור בימים גדולים כאלו, והתכוננתי לסרב גם הפעם בלב נחמץ. בדיוק באותו יום הגיע אלינו איש עסקים שהיה בקשר עם בעלי והתרשם מההזמנה המכובדת. כשהוא שמע שאינני מתכוונת לממש אותה הוא נדהם. מה פתאום, ולמה ואיך אפשר? גם כשהסברנו לו את בעיית התאריך, לא נחה דעתו. 'את לא מוותרת על התערוכה. אין מה לדבר. תחשבי, תבררי, ותמצאי פתרון!'

"הוא ניער אותי מהייאוש הקל שדבק בי, ובלי הרבה תקוות יצרתי קשר עם מנהל הגלריה שארגן את התערוכה הזו במוזיאון. שטחתי באוזניו את בעייתי: אני רוצה להציג את ציוריי אך לא אוכל לבוא בעצמי לעשות זאת. להפתעתי הרבה, הוא ענה לי באדיבות שהוא יכול להציג אותם בעבורי. ואומנם, שלחתי את הציורים במשלוח מאובטח, ומארגן התערוכה במוזיאון, מר היינס פליינר מגלריית האומנות באוסטריה, הציג את הציורים בעבורי.

תמונותיה של לינה שהוצגו במוזיאון הליבר

מר היינס פליינר מציג את תמונותיה של לינה במוזיאון הליבר

"קיבלתי תגובות רבות מאותה תערוכה, וחשיפה נדירה, אבל יותר מהכול התרגשתי מאד מעצם האפשרות שנפתחה בפני. הרגשתי שמי שהולך עם השם בכל הקשיים, וממשיך לנסות לעשות את רצונו, הקב"ה בסוף עוזר לו להגשים את חלומותיו. כמו שלמדתי 'עשה רצונך כרצונו', ואז גם השם יעזור לך ברצונותיך שלך… זה היה חיוך גדול מהקב"ה".

ליצירת קשר עם לינה חזן: lina@lina.art.br