"נדרשת בורות מוחלטת כדי להשתלח בתורמי הכליות ולטעון שהם מחפשים עליונות"; טור תגובה לכתבת 'הארץ'

כשקראתי את המאמר של טל ניב בעיתון 'הארץ' נפגעתי מאוד. קראתי אותו פעם נוספת, ושוב הרגשתי את העלבון הכבד. הכתבת הנכבדה סיקרה (ליתר דיוק – ניסתה לסקר) את התופעה המדהימה והייחודית מסוגה בעולם, בה ניתן לראות בארצנו למעלה מ-1000 תורמי כליה אלטרואיסטים, שהחליטו להיכנס לחדר ניתוח מרצונם, לניתוח בו תילקח כליה מגופם ותינתן לאדם שלא הכירו עד כה מעולם.

את מאמרה פתחה טל בהתייחסות לחבר הכנסת חילי טרופר שתרם כליה לפני כשנתיים לאדם שלא הכיר, ולכך שזמן מה לאחר מכן תרם גם אחיו כליה. טל ציינה שהם אינם היחידים, ואף התייחסה לעובדה שידוע שבחברה הדתית לאומית בפרט ואף בציבור החרדי, הפכה התרומה הזו לדבר נפוץ יותר ויותר בשנים האחרונות.

עד כאן העובדות אכן נכונות ומדויקות. ב'מתנת חיים', הארגון שהוקם על ידי הרב ישעיהו הבר זצ"ל ושם לעצמו מטרה – לסייע בתרומות כליה, תיווכו במשך 11 השנים האחרונות יותר מ-1000 תרומות. כאשר המספרים שעמדו בתחילה על תרומות בודדות בשנה, הפכו בשנים האחרונות לכמה מאות של תורמים מידי שנה.

אלו לא סתם מספרים, אלא סיפורים עוצרי נשימה שמאחוריהם מסתתרת הצלת חיים כפשוטו, לא רק של החולה אלא גם של כל המשפחה שסביבו. נראה כי במתנת חיים מרכזים את הסיפורים המדהימים ביותר בעולם - על ילדים שלא זכו לראות את אבא שהיה כל היום בטיפולי דיאליזה או את סבתא שלא תפקדה, ולפתע קיבלו אותם בחזרה; סיפורים על בחורים ובחורות שזכו להתחתן ולהקים בית אחרי שקיבלו תרומת כליה, ואף של ילדים צעירים שזכו לכרטיס ירוק לחיים, בזכות התרומה שהוענקה להם. (לאחרונה ממש פורסם על המושתל הצעיר ביותר בארץ – בן פחות משלוש. התורמת שלו היא אישה נמוכת קומה, בעלת כליה קטנטונת שהתאימה למבנה גופו הקטון).

כאמור, העובדות נכונות, אבל המשך המאמר של טל היה כה פוגעני ועלוב, עד שלא האמנתי שהכותבת מתכוונת ברצינות למילים שהיא כותבת.

עליונות עצמית? את באמת מאמינה בזה?

"אני מציעה להתבונן בזירה החברתית והאידיאולוגית שיש בה תופעה של תרומת כליה, ולנסות להבין למה הקהילה הדתית לאומית והחרדית אימצה את המעשה הזה כמופת", מציעה טל. "למה זו אופנה דתית? מה מעורר אותה, ועל איזה צורך היא עונה?" והיא ממשיכה ומביאה את ההסבר הבלתי יאומן: "נראה שמדובר באתוס. כמו האתוס שאפף את הצעירים שהתגנבו בעבר אל הסלע האדום, הסתכנו במוות, וחזרו עטורי תהילה".

אתם מבינים? תורמי הכליה הם כמו הצעירים הפזיזים שהתגנבו לסלע האדום. למי שאינו יודע נזכיר כי הסלע האדום ממוקם בפטרה שבדרום ירדן. בשל יופיו של המקום והקרבה לישראל, ובעיקר בשל האתגר שבכך, ניסו במשך השנים מספר צעירים לחצות את הגבול לירדן כדי לראות את הסלע במו עיניהם. רבים מאלו שניסו לעשות זאת נתפסו, ורבים לא שבו בחיים לישראל.

ובכן, גברת ניב, את באה להשוות את תורמי הכליות שעוברים במשך חודשים ארוכים (לעתים אף כמה שנים) בדיקות מקיפות בבתי החולים ובקהילה, העיקר לוודא את בריאותם המקסימלית (למעלה מ-50% מהם נפסלים בדרך), והכל כדי להבטיח שלא יסכנו את עצמם בעת שהם מעניקים חיים למישהו אחר, לאותם צעירים חסרי רסן שחיפשו אתגר מעניין בטיול מסוכן? מהיכן התעוזה הזו להשוות את בין הקבוצות?

ואמשיך לצטט מדברייך: "הקרבה עצמית ונתינה מסוג זה מעניקה עוצמה חברתית לתורם, בדמות הערכה וכבוד מצד הקהילה ו'קבוצת השווים' הסוציולוגית שלו".

מעולם לא למדתי סוציולוגיה, אבל לפי מה שאני מבינה מדברייך, את בטוחה שאנשים הולכים ומסכנים את עצמם, וכל זאת במטרה להשתייך ל'קבוצת השווים' ולהרגיש סוג של עוצמה חברתית, או כפי שציינת בהמשך 'עליונות'. לדעתך, הם בכלל לא עושים את זה מתוך רצון להיטיב עם הזולת, אלא הם אגואיסטים הדואגים רק לעצמם.

למען האמת, שקלתי אם להוסיף גם את המילים הארסיות בהן בחרת לסיים את המאמר, והחלטתי שלא מגיע לך הכבוד הזה. אסתפק בציטוטים שנאמרו עד כאן, וכעת אנסה לשתף אותך בכמה נקודות שעלו במוחי בעקבות קריאת דברייך.

קבוצת אנשים מדהימים ואצילים

איני יודעת כמה חקרת ובדקת את נושא תרומות הכליות בארץ בטרם כתבת את המאמר, אך במידה וקראת מעט על ארגון מתנת חיים, ייתכן גם שנכנסת לכתבות בהן התראיינו אנשים שסיפרו על תרומות הכליה שלהם.

אחד הדברים המדהימים בכתבות האלו זו העובדה שהאנשים המופלאים ואצילי הנפש שהתראיינו לא באים מסקאלה מסוימת במגזר הדתי, אלא מכל הסוגים ותתי הקבוצות האפשריות. כששומעים את סיפוריהם קשה שלא לדמוע, שכן מסתבר שאליהם בדיוק התכוונה המשוררת נעמי שמר בשירה "אנשים טובים באמצע הדרך". רבים מהם גם מכוונים את אצבעותיהם אל הוריהם ואומרים בחיוך: "הכל בגללם, הם חינכו אותנו לכך".

לעתים קרובות מאוד מסתבר שאלו לא אנשים שהחליטו סתם ביום בהיר לתרום כליה, אלא הם עוסקים כל החיים בחסד. תוכלי לשמוע כאלו שמספרים בדרך אגב על כך שיש להם ילדי אומנה בבית, או שהם מתנדבים בעמותות שונות, רבים מהם באים מרקע חינוכי ולאחרונה ממש פרסם את סיפורו הנפרולוג האישי של הרב הבר זצ"ל, ד"ר אהרון בלוך, מבית החולים הדסה עין כרם, שסיפר איך אחרי שליווה מאות סיפורים של תורמי כליות במשך השנים, החליט גם כן להצטרף למעגל התורמים.

את האנשים האלו את באה להשוות לאותם צעירים שהסתננו אל הסלע האדום? את באמת מעלה בדעתך שהם יחרפו את נפשם ויעלו מרצונם על שולחן הניתוחים, רק כדי להשתייך לקבוצת ה'שווים' ולחוש עליונות על פני האנשים האחרים בחברה? את שמה לב עד כמה שדברייך הזויים ופוגעניים?

ואגלה לך עוד משהו – עמותת מתנת חיים מגייסת כספים לצורך העלאת המודעות לתרומות כליה, אך מעולם לא השתמשה בשקל מהתרומות המגיעות אליה כדי לשלם משהו מן המשהו לתורמים. התרומות הכספיות מנוצלות נטו לצורך תיעוד הסיפורים ופרסומם, מתוך הבנה שככל שהנושא עולה יותר למודעות, כך מספר התורמים שמתגייסים למשימה גדל.

התורמים, שברוב המוחלט של המקרים הם אנשים הנחבאים לכלים, מוצאים את עצמם מתגברים על משוכה נוספת בסיפור תרומת הכליה הפרטי שלהם, כשהם מחליטים לעתים קרובות להיחשף לציבור. לא, הם ממש לא מעוניינים בעיטורי תהילה, אלא הם יודעים שזו הדרך להמשיך להציל חיים.

כפי שהתבטא הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת ההסדר ברמת גן ואחד התורמים הוותיקים: "במשך השנים גיליתי שבתרומה שלי הצלתי אדם אחד, אבל בכך שהתראיינתי וסיפרתי עליה הובלתי לעשרות תרומות נוספות ולהצלת חיים של עשרות אנשים".

גב' ניב היקרה. אני  מציעה לך להציץ לסיפורים המרגשים של התורמים ולהבין על מי את כותבת. אלו אנשים נדירים, מיוחדים ואצילי נפש. יש מתוכם שחזרו שוב ושוב על אותה בדיקה רפואית כדי לקבל אישור שיוכלו לתרום; יש שהורידו עשרות קילוגרמים ממשקלם במטרה להגיע למשקל שיאפשר תרומה; ישנם תורמים שהסתגרו במשך שבועות ארוכים בבית כדי שלא יידבקו בקורונה, ויוכלו לתרום ללא חשש; יש מהם שטסו במיוחד מחו"ל כדי לתרום בארץ, ויש שטסו מהארץ כדי לתרום בחו"ל; היה מי שעבר תאונת דרכים עם משפחתו בערב התרומה ובעוד שיקיריו מתאשפזים בחדר הסמוך, הוא נכנס לחדר הניתוח כדי שהנתרם לא יתאכזב; יש שבחרו לתרום דווקא לבעלי צרכים מיוחדים, מתוך אמונה שגם להם מגיעה איכות חיים. וזה רק קצה של נגיעה בסיפורים שהם מעל ומעבר לכל דמיון. את  מבינה בכלל על מי את כותבת?

שלי נעלייך מעל רגלייך, מדובר באנשים קדושים.

ואגב, זה המקום לציין שבשנים האחרונות ניתן בהחלט לראות גם תרומות כליה בקרב המגזר שמכנה את עצמו 'חילוני'. אולי בעינייך זה יישמע מוזר (שכן זה הורס את כל התיאוריות שבנית) אך המציאות היא שניתן למצוא בהחלט גם נציגים חילוניים שהגיעו למסקנה שאין סיבה אמתית שתרומת כליה תשויך לדתיים בלבד, ואכן גם הם עלו על הגל ואף שואפים להעלות את המודעות בציבור הכללי עד כמה שאפשר.

* * *

ואם כל הדברים הללו שנכתבו באמת מעומק הלב, משום מה לא נכנסו לליבך, אסיים במסר קצר וטכני. טל היקרה, את באמת חושבת שאותו גבר בן 50 שמטופל כבר עשר שנים בדיאליזה שלוש או ארבע פעמים בשבוע, אינו עובד וכמעט לא רואה את ילדיו, ומתבשר בבשורה המדהימה מכל - נמצא לו תורם שנאות להעניק לו כליה ולהעניק לו חיים – האם נראה לך שבאמת משנה לו מה המניע המדויק שמניע אותו לתרום? בואי נעזוב את כל הפרשנויות והתיאוריות הסוציולוגיות בצד. אין ספק שהפעולה הסופית כל כך מבורכת, עד שדברייך פשוט אינם רלוונטיים.

אני מאחלת לך מכל הלב שאת ומשפחתך תהיו תמיד בריאים, ולעולם לא תזדקקי להכיר מקרוב את תורמי הכליה. יחד עם זאת ממליצה לך בחום קצת לקרוא עליהם ולשמוע את סיפוריהם. סתם כך, כדי שתביני אלו אנשים מדהימים יש בעם שלך. ותצדיעי להם.