המשפחה שמקרבת סטודנטים בקובנה: "הגענו לשנה ולא הצלחנו לעזוב"

כ-500 סטודנטים יהודים ישראלים לומדים באוניברסיטה בקובנה – העיר הליטאית הקפואה. הם מגיעים לשם כדי לעבור מסלול הכשרה בן שש שנים, בסיומו יקבלו תואר ברפואה, אך על הדרך הם מגלים את המרכז היהודי שקיים במקום, פתוח במשך עשרים וארבע שעות ביממה לאורך כל השבוע ומיועד אך ורק עבורם, עם מענה לכל צורך שהם זקוקים לו. בין  אם מדובר באוכל כשר, בתפילות במניין או בתמיכה בזמנים קשים. הבית הזה הוא שלהם.

בראש המרכז היהודי עומדים במשך העשור האחרון ר' משה שינפלד ואשתו רחלי, ולמעשה הם אלו שמנהלים את המקום. "התחתנו דווקא בישראל", מספר שינפלד, "בתחילה גרנו בירושלים במשך תקופה קצרה, אך הרגשנו כל הזמן את הצורך לתרום ולהעניק מעצמנו קצת יותר. בדיוק אז התארגנה קבוצת אברכים מארגון 'נפש יהודי' שעברה להתגורר במגדל העמק. הגענו להתרשם ובתוך מספר שבועות כבר הצטרפנו אליהם.

"זו הייתה תקופה מדהימה", נזכר שינפלד, "באותם ימים התחלתי להכיר מקרוב את עולם הקירוב וליצור קשר עם אנשים שנראו לי פעם רחוקים ואחרים. להפתעתי גיליתי שהם אינם כה שונים ולכולנו יש דבר אחד שמאחד בינינו - זוהי התורה. כשהתחלתי לגעת בדבר האמתי הזה גיליתי איך שהוא מרתק כל אחד ואחד, ולא משנה איך שהוא נראה כלפי חוץ. כפי שאומר רבי סעדיה גאון – 'אין אומתנו אומה אלא בתורותיה'. ברוך ה' הפעילות שלנו בצפון התפתחה והעברתי שיעורים באוניברסיטאות שונות בכל האזור. לאחר ארבע שנים התגלגלה לפתחי הצעה לבוא לקובנה יחד עם משפחתי ולהפיץ תורה בחו"ל. אחרי ששקלנו וחשבנו החלטנו להגיע לעשרה חודשים, אך בסופו של דבר הם הפכו לעשר שנים".

להתחיל מאפס

ככה, ביום בהיר עזבתם את הארץ ואת המשפחה?

"המעבר באמת לא היה קל", מדגיש שינפלד, "קודם כל כי מאוד נהנינו מהעשייה במגדל העמק וגם בגלל החשש מהלא נודע. בסופו של דבר הדחף לנסות להכיר משהו חדש ולהרחיב את מעגלי ההשפעה גבר על החששות וכך יצאנו אל המסע".

כשהם הגיעו אל קובנה היה שם באותם ימים מטבח קטן ששירת כ-100 סטודנטים יהודים שהתגוררו במקום. שינפלד מדגיש שמדובר היה בשירות שניתן נטו לסטודנטים מאחר שבקובנה עצמה לא קיימת קהילה יהודית מקומית פעילה. "לצערי הנאצים עשו עבודה יסודית ובשיתוף עם הליטאים מחקו את היהודים בקובנה כמעט לחלוטין", הוא אומר. "את המרכז היהודי שלנו הקים יהודי אמיד ובעל חזון בשם מר זאב שטרן ז"ל, מתוך הבנה שלסטודנטים היהודים אין שום אפשרות לקיים אורח חיים יהודי, כי אין פה כלום – לא מקווה, לא אוכל כשר, לא בית כנסת. ממש כלום שבכלום. השאיפה שלנו הייתה להחיות את הקהילה היהודית המרכזית בכל ליטא ובקובנה בפרט. מדובר בסטודנטים שמגיעים ללמוד במשך שש שנים, וזה זמן רב מאוד שאפשר לבנות עליו כתכנית לטווח ארוך ולהשקיע".

כיום, עשר שנים לאחר שהגיעו לקובנה, מציין שינפלד בסיפוק כי המקום כבר נראה שונה לגמרי. "יש לנו מניינים מסודרים מידי שבת בכל התפילות, גם בימות חול יש לפעמים מניינים, ישנם זוגות שמכירים כאן ומתחתנים כדת משה וישראל. קהילת הסטודנטים שלנו רק גדלה מיום ליום והיא מאחדת סביבה את כל היהודים בליטא. כך למשל בחגים מגיעות אלינו כל המשפחות המסורתיות והדתיות מכל האזור, הן שוכרות חדרים במלון ומתפללות אתנו. הפכנו להיות אבן שואבת – הלב היהודי הפועם של המקום.

"ישנם לא מעט סטודנטים שעברו תהליכים של חזרה בתשובה בקובנה, יש מהם שהתחילו לשמור שבת, וכמעט כולם משתתפים בסעודות שבת ובחגים. ניגשים אליי לא פעם סטודנטים ואומרים לי שהם נחשפים דרכנו לתכנים שלא הכירו במשך עשרים וחמש שנים שחיו בארץ. מרעיד אותי לחשוב איך שדווקא כאן, כשהם שוהים בחו"ל, הם מוצאים את הדרך להתקרב ליהדות".

עם הזמן ארע תהליך מעניין. "התחילו להגיע לכאן יותר ויותר סטודנטים מסורתיים ואפילו דתיים. הם בוחרים מראש ללמוד בקובנה ולא באוניברסיטאות בפראג, איטליה או הונגריה, כי רוצים מקום בו ניתן לקיים חיים יהודיים. גם ההורים שלהם מרגישים מאוד בטוחים כשהם יודעים שילדיהם לומדים במקום הנמצא סמוך למרכז יהודי, ואף יוצרים אתנו קשר מידי פעם כדי לדרוש בשלומם או לבקש מאתנו להשפיע עליהם או לדבר איתם בנושאים שונים. אנחנו מבחינתנו משתדלים להציע כל מה שהסטודנטים צריכים – ארוחת צהריים כשרה מידי יום, קפה ועוגה לאורך כל שעות היום, חדר משחקים וספרייה, וכמובן שיחות, שיעורי  תורה, הרצאות ודיונים מעניינים. המקום אף פעם לא סגור, כל אחד יכול להגיע מתי שהוא רוצה. לפני כשנתיים גם זכינו להכניס ספר תורה למרכז וזו הייתה התרגשות עצומה, לראות את הסטודנטים רוקדים בשמחה כה גדולה... מי יכול היה לדמיין שנגיע לכך?"

הסיפוק בוודאי אדיר, ובכל זאת, יש דברים שאתה מתגעגע אליהם דווקא בארץ?

שינפלד לא חושב פעמיים. "אני מתגעגע לתפילות היומיות במניינים", הוא אומר, "ובכלל לכל האווירה בבתי הכנסת ולהווי שיהודי צריך. בשבתות אני חולם על בית כנסת הומה אדם, עם עשרות אבות ובנים שיושבים ולומדים יחד. אלו דברים שאין לנו כאן. כמובן שאני מתגעגע גם להורים שלי ולבני המשפחה. בחודשים האחרונים יש געגועים חזקים גם לבן הבכור שלי שהתחיל ללמוד בישיבה בארץ. מאוד קשה לנו כשהוא לא אתנו".

בלי מוסדות, בלי חברים

גם לרחלי, אשתו של משה, יש חלק לא קטן בכל המערך שהוקם במקום. בנוסף לכך שהיא אמא במשרה מלאה של חמשת ילדיהם ועובדת עצמאית ביצירות אמנות, היא גם מנהלת מערך של פעילויות לסטודנטיות וכן אחראית על המקווה שהוקם לפני כארבע שנים. "זהו מקווה יפהפה ומושקע שהושקעו בו יותר מחצי מיליון יורו", מספר בעלה, "כשאנשים שמעו בתחילה על כך שאנו בונים מקווה הם היו בטוחים שישתמשו בו אולי פעמים ספורות בכל חודש, והנה מסתבר שהוא בשימוש כמעט בלתי פוסק. ברוך השם מגיעים אלינו מכל האזור ויש גם זוגות שמתחתנים כאן ושומרים על טהרת המשפחה רק בזכות המקווה שהקמנו. אני מתרגש מהזכויות של אשתי, אלו דברים שנשארים לדורי-דורות, לנצח-נצחים".

ומה עם הילדים? היכן הם לומדים?

שינפלד שותק לרגע. ניכר כי הגענו ללב ליבו של האתגר. "כשהגענו לקובנה היינו עם שני בנים קטנים, ובמשך השנים נולדו שלושה בנים נוספים", הוא מסביר, "אין בעיר בכלל מוסדות חינוך יהודיים ולכן אנו צריכים לדאוג לחינוך שלהם בעצמנו. עד לתקופת הקורונה היו כאן מלבדנו שתי משפחות נוספות שמידי פעם התחלפו. במשפחה אחת היה הבעל משגיח כשרות והאישה גננת של הילדים שלי, והמשפחה השנייה יצרה חיידר לכל דבר ועניין עבור  ילדיי הגדולים. כך היו להם מוסדות פרטיים והם יצאו ללמוד באופן מסודר מידי יום. מאז הקורונה נשארנו לבדנו, אשתי מלמדת את הילדים בבית ויש גם לימוד מרחוק. בתקופת החופש הגדול אנו מגיעים לארץ בכל שנה לחודש וחצי, ואז הילדים לומדים בחיידרים, בכל פעם באותה כיתה בה היו בשנה שעברה, כך הם זוכים לחוויית לימוד עם בני גילם".

כששינפלד מדבר על ילדיו, הוא מציין שזה לא רק הנושא הלימודי, אלא גם הנושא החברתי, שכן אין במקום כלל ילדים בגילם, וכן אין כמעט אפשרות לצאת לשחק בחוץ בשל מזג האוויר הקפוא במשך רוב חודשי השנה. "אשתי זו שמעסיקה אותם במשך כל שעות היממה, והיא גיבורה ענקית, כי זה באמת אתגר ענק".

אתם לא חוששים מהמראות שהילדים נחשפים אליהם?

"בוודאי שאנו חוששים. אשתי ואני מתפללים כל הזמן שהעסק שלנו לא ישפיע חלילה על הילדים. ישנו סיפור מפורסם על הסטייפלער זצ"ל שהזהיר מישהו שהלך לקרב בקיבוצים: 'תיזהר שלא תהיה כמו ציצית', וגם הסביר: 'בציצית יש פתיל ארוך שסביבו מסדרים את הפתילים האחרים, אבל הוא עצמו הופך בכך להיות קצר יותר. אתה צריך להיזהר שבכך שאתה מסובב אחרים, לא תגרום לעצמך להתקצר'. אין ספק שעניין החינוך הוא האתגר הגדול ביותר שלנו, אבל אני מקווה מאוד שאנו מצליחים להתגבר על כך. בפרט שהילדים שלנו הופכים למקרבים בעצמם. כך למשל אפשר לראות את הילד בן השש נעמד מול 150 אנשים מידי ליל שבת ואומר דבר תורה, או את בן ה-12 מלמד את הסטודנטים שיעורי גמרא. הם שותפים לפעילות לא פחות מאתנו ההורים".

שינפלד נזכר בהתרגשות בכך שלפני זמן מה נחגג יום הולדת של גיל שש לאחד מילדיו, והילד ביקש מתנה ספר תורה לילדים. "ביקשנו שישלחו לו במיוחד ספר תורה מישראל וחגגנו לו יום הולדת. כשהגיע הזמן בו הוא קיבל את המתנה כל הסטודנטים הציצו בסקרנות כדי לראות מה קיבל, וכשהם ראו את העיניים הבורקות שלו כשגילה את ספר התורה, הם בעצמם מחו דמעה. ריגש אותם כל כך לראות איך שילד קטן מתרגש מספר תורה. אין ספק שהילדים שלנו הם חלק בלתי נפרד מהשליחות ובמערכת הקירוב כאן. אני בטוח שזה משהו שהם ייקחו איתם לכל החיים".

לפני כשנה וחצי ילדה רחלי את בנם החמישי. היה זה בתקופת הקורונה, בערב פסח, והם התלבטו מאוד אם לבוא לארץ לתקופת הלידה. "התייעצנו עם הרב שלנו והחלטנו בסופו של דבר שלא לעזוב את הסטודנטים", מספר שינפלד, "נשארנו בקובנה ובשביעי של פסח עזבנו את שולחן החג והלכנו לבית החולים. לצערי לא אפשרו לי להיכנס יחד עם רחלי, כי בקורונה לא הכניסו מלווים. עד לבוקר המחרת בכלל לא ידעתי מה קורה, ובכלל הייתי לחוץ מכך שלרחלי אין מה לאכול, שכן היה זה בפסח".

למחרת הוא הגיע לבית החולים בליווי הטבחית הליטאית שהתחננה והסבירה לצוות שהיולדת חייבת לאכול, וכך הכניסו לה אוכל  כשר למרות כללי הקורונה הנוקשים. לבעלה לא התאפשר לפגוש אותה, אבל אחרי שהציג את כל המסמכים הסכימה הרופאה למסור לו שנולד לו בן וגם ציינה את המשקל ושעת הלידה. "אין ספק שזהו ילד שנולד לחיים מאתגרים", הוא אומר בחיוך. "אגב, גם ברית המילה שלו הייתה הרפתקה שאי אפשר לתאר, שכן לא היה מוהל בכל האזור ולא יכולנו להביא מוהל מחוץ לקובנה, כי השמיים היו סגורים בשל הקורונה. ידעתי שאני לא מוכן לוותר בשום פנים ואופן על כך שבני ייכנס בברית ביום השמיני, והפכנו עולמות בצורה שאי אפשר לתאר, אין מישהו שלא הפעלנו. עבר עלינו שבוע מסעיר מאוד, עד שהצלחנו לבסוף להביא מוהל מהעיר וינה, שעבר את הגבולות כשהוא משמש כנהג משאית, ועל הדרך גם מל לא מעט תינוקות נוספים מהאזור, חלקם כבר בני כמה חודשים, שלא יכלו לעבור ברית בזמן בשל המצב".

"ביקשתי מהסטודנטים: 'תברכו אותי'"

אחד מקרבנות הקורונה היה למרבה הצער גם היהודי שהחזיק את הפעילות בקובנה לאורך כל השנים – הרב זאב שטרן. "הוא למעשה היה זה שהוביל אותנו", מספר שינפלד, "תמיד הוא היה שואל אותי: 'כמה הגיעו לאכול אצלך בשבת?' וכשעניתי לו ש'רק 100', הוא השיב: 'למה לא 200? אולי האוכל לא מספיק טוב?' וכך היה ממשיך ותורם עוד ועוד. למר שטרן היו עסקים חובקי עולם, אך הוא כל הזמן התעניין במה שקורה בקובנה ואם שמע חלילה על סטודנט שהתבולל או חלילה מתדרדר, זה נכנס לו ישירות ללב. לצערי הוא נפטר בגל הראשון של הקורונה, לאחר שנדבק במסיבת פורים, ובעצם מאותו רגע המימון הקבוע של המקום פסק.

"באותם ימים יצאנו בקמפיין נרחב כדי לכסות את כל החובות ולאפשר לעצמנו לצעוד קדימה. ידעתי באופן וודאי שלא אוכל לקחת את כל העול על כתפיי, אבל ניסיתי לפנות לתורמים והקב"ה עזר לנו לשרוד".

שינפלד נזכר בסיפור מעניין שארע באותה תקופה: "באחד הימים למדתי שיעור גמרא עם כמה סטודנטים, וכבר בתחילתו של השיעור הם ביקשו ממני לסיים חצי שעה מוקדם יותר, כי ביבי הודיע שיש לו מסר חשוב להעביר במהדורה המרכזית, והם רוצים לצפות בחדשות בזמן אמת. השבתי להם שאם זה חשוב להם אז נסיים מוקדם, וכך התחלנו את השיעור.

"למדנו את הסוגיה והיא הייתה מרתקת, האווירה הייתה טובה והתחושה הייתה שכולם מתעניינים. בשלב מסוים קלט אחד מהם את השעה ורמז לאחרים. אני לא אמרתי מילה, אבל ראיתי בעיניים שלהם את הדילמה – מצד אחד כיף להם עם הגמרא, ומצד שני הם לא רוצים להפסיד את החדשות. לאחר מכן הבחנתי בזיק של הסכמה ובלי להגיד מילה המשיכו כולם ללמוד. סיימנו בסופו של דבר בזמן המתוכנן ולפני שנפרדנו אמרתי להם: 'ראיתי באיזה ניסיון גדול עמדתם, המשכתם ללמוד תורה למרות שהיה לכם ממש חשוב לצפות בחדשות. אני רוצה לגלות לכם משהו - בימים אלו אני מצפה לטלפון מיהודי שהבטיח לתרום לנו כסף, אבל הוא לא עונה לי כבר כמה שבועות. בבקשה תברכו אותי שאצליח סוף-סוף לשוחח אתו'. בתחילה הם צחקו, אך אחר כך ברכו בלב שלם.

"אולי זה נשמע דמיוני, אבל כשהייתי בדרך הביתה קיבלתי שיחת טלפון מאותו איש, והוא אמר לי: 'חשבתי עם אשתי ואנו רוצים לתרום לכם עוד סכום, כמה אתם צריכים?' נקבתי בסכום מסוים והוא אישר בו במקום. אני לא בא לעשות חשבונות שמיים ולא יודע מה הוביל למה, אבל ברור לי שלברכתם של הסטודנטים היה חלק חשוב מאוד בתרומה הזו".

סיפורים קטנים-גדולים

מהו הסיפור המרגש ביותר שהתרחש אצלכם במרכז?

שינפלד שותק לרגע. "הסיפורים החזקים אינם דווקא על הסטודנטים שהחליטו לעזוב הכל ולחזור בתשובה שלמה", הוא מבהיר, "למרות שקיימים סיפורים כאלו. אבל באופן אישי אני מתרגש לא פחות גם כשיש סטודנטים שמחליטים לקחת על עצמם קבלה קטנה או להתחזק בנושא מסוים. מניסיוני אני יודע שאין כמעט דבר כזה לחזור בתשובה ב'בום', כי הליך בריא של חזרה בתשובה הוא מדורג. אני מעריך בכל ליבי סטודנט שניגש אליי ומספר שקיבל על עצמו להפסיק להתעסק בנייד בשבת, או לשמור שבת פעם בחודש. אני גם רואה את הניסיונות הקשים שעוברים על הסטודנטים, בפרט בנושא ההתבוללות. הם עומדים בהם בגבורה וזה מדהים ומרגש".

רגע מיוחד של עמידה בניסיון היה לפני מספר שנים, בערב יום כיפור: "הסטודנטים סיפרו לי  על כך שצפוי להם מבחן גמר גדול בדיוק ביום כיפור. ניסיתי לעשות כל מה שאני יכול כדי לעזור להם לדחות את המבחן. פניתי לראש הפקולטה ועירבתי את נשיא האוניברסיטה, ניסיתי לעשות כל מה שאפשר, אך בכל מקום נתקלתי בחומה בצורה. באוניברסיטה לא הסכימו בשום אופן לשמוע על שינוי בתאריך.

"בינתיים הגיע ראש השנה, ובמהלך התפילה עלה אחד הסטודנטים לתורה. בסיום העלייה הוא ביקש ממני רשות לומר כמה מילים. הוא פנה לחבריו ואמר להם: 'אנו נמצאים כעת ביום בו הקב"ה גוזר על כולנו מה יהיה בשנה הבאה', ואז הוא הרים את קולו והמשיך – 'מרחפת עלינו גזירה נוראה של מבחן ביום כיפור. אני רוצה שכל מי שיושב כאן יקבל על עצמו קבלה קטנה לביטול הגזירה'".

שינפלד מספר כי השתרר במקום שקט מוחלט כאשר כל אחד קיבל על עצמו משהו. "אותי באופן אישי זה טלטל", הוא אומר, "לא יכולתי שלא להצטמרר מהמחשבה על כך שיושבים כאן חבר'ה צעירים, ומה הם מבקשים בראש השנה? לא פרנסה, לא להתחתן, גם לא להצליח במבחנים. הם מבקשים מהקב"ה: 'עזור לנו לשמור את יום הכיפורים ולעשות את רצונך'".

ראש השנה חלף. במהלך עשרת ימי תשובה נפגש שוב הרב שינפלד עם נשיא האוניברסיטה, ניסה לשכנע, אך דבר לא עזר. "בסעודה מפסקת ישבנו באולם שהיה מלא מפה לפה", הוא נזכר, "ופתאום אני שומע את הנייד שלי מצלצל ועל הצג מופיע הכיתוב 'מזכירות אוניברסיטה'. על הקו הייתה אכן המזכירה שהודיעה כי בדיוק באותם רגעים הסתיימה ישיבת צוות בה הוחלט לדחות את המבחן. יחד עם זאת היא הדגישה שהם מבקשים רשימה מסודרת של כל מי שאמור להגיע לתפילה ביום כיפור, ואף עומדים לשלוח ביקורת כדי לוודא שאותם סטודנטים אכן באו להתפלל. כמובן שפרסמתי באופן מידי את הבשורה, ומיד הודיעו לי סטודנטים רבים שלמרות שלא חשבו לבוא להתפלל בבית הכנסת הם יגיעו, כי מי לא רוצה לדחות מבחן? בסופו של דבר הייתה זו תפילת יום הכיפורים המונית ומרגשת מאי פעם".

סיפור רודף סיפור, ושינפלד נזכר במקרה נוסף: "ניגשה אליי פעם סטודנטית ואמרה לי: 'אני מסורתית ומתכוונת לצום בכיפור, אבל יש לי כמה חברים שטוענים שיצומו רק אם אשכנע אותם ואסביר להם למה צריך לצום. אולי תדבר איתם?'

"כמובן שנעניתי לאתגר. התיישבתי עם אותם סטודנטים, כשאני מבין את חשיבות השיחה ומתפלל 'ה' שפתיי תפתח'. ניסיתי להרוויח זמן, לכן פתחתי ואמרתי: 'לפני שאשיב לכם למה צריך לצום בכיפור, אני רוצה לשאול אתכם שאלה – במשך כל חייכם לא התדיינתם בערב יום כיפור אם צריך לצום, למה דווקא עכשיו נזכרתם לשאול?' היה ניכר שהם לא ציפו לכזו שאלה, ואכן לא היה להם מענה. ואז המשכתי ואמרתי: 'חישבו על ילד שעזב את הבית וניתק קשר עם ההורים. טוב לו והוא לא חש שההורים חסרים לו, אבל ההורים ממשיכים להתגעגע אליו בכל הזדמנות. הם גם מנסים לשלוח לו מידי פעם תזכורות ורמזים, כמו הזמנה לחתונה של בן דוד, או שמתקשרים: 'אולי תבוא ליום הולדת של הסבתא?' הם לא מוכנים שהקשר יתנתק, כי הם אוהבים אותו בכל מצב'.

"ואז המשכתי ואמרתי להם: 'כיהודים אנחנו יודעים שהקב"ה הוא האבא של כולנו, וגם אם הוא לא ממש מעניין אתכם, אתם מאוד מעניינים אותו, והוא לא מסוגל לראות אתכם רחוקים. לכן מידי פעם הוא שולח לכם פתקים ותזכורות. אני חושב שעצם זה שמתעוררת בכם כעת השאלה אם לצום, זה כנראה כי קיבלתם ממנו מכתב. הקב"ה בכבודו ובעצמו פנה אליכם כדי לעורר אתכם, הוא מצפה שתתקרבו אליו לפחות ביום כיפור". בסופו של דבר מציין שינפלד שארבעת הסטודנטים לא רק צמו ביום כיפור, אלא גם הגיעו לתפילות.

מקרה נוסף שהוא לא מסוגל לשכוח היה לפני כחמש שנים, כאשר עמד להתקיים באצטדיון סמוך משחק כדורסל בשבת בו השתתפה קבוצת מכבי תל אביב. "היה ברור לי שבאותה שבת הרוב המוחלט של הסטודנטים לא יגיע אלינו לסעודה, ולכן ביקשתי מהטבחית מראש שתקצץ לפחות ב-85% מהמנות. למרבה הפלא רגע לפני שהתחלנו בקידוש נפתחה פתאום הדלת ובפתח גיליתי קבוצת סטודנטים. הם סיפרו שהם בדרך למשחק, ובדיוק חלפו במקום והחליטו להיכנס לשמוע קידוש ולאחר מכן להמשיך לצפות בשחקני הכדורגל. לא יודע להסביר איך זה קרה, אבל אחרי הקידוש הם נשארו לסעודה, שמעו דברי תורה ופשוט לא היו מסוגלים לעזוב, וכך ויתרו על המשחק. נכנסתי אחר כך לחדר ולא יכולתי לעצור את הדמעות. אלו סיפורים שאולי נשמעים קטנים, אבל הם נותנים לי כל כך המון כוח כדי להמשיך".

מצפים לגאולה

מאז שהחל שינפלד בפעילות הקירוב, עוד כשהיה בארץ, הוא הכין מידי שבוע שיעורים וגם כתב אותם כטורים שפורסמו באתר הידברות. "אני חושב שבמשך 14 השנים האחרונות לא היה כמעט שבוע בו לא כתבתי טור עם רעיון על פרשת השבוע", הוא אומר, "מכיוון שיש סטודנטים שמחכים לשמוע אותי אני גם לא יכול לוותר על כך".

את החידושים הוא הוציא לפני כמה שנים בספר המחולק לשני כרכים תחת השם 'משהו טוב לשולחן שבת'. "אלו ספרים קלילים יחסית", הוא מספר, "והם כוללים רעיון קצר על כל אחת מפרשות השבוע. זה לא ממש וורט, אלא בעיקר נקודות קטנות והארות על כל פרשה".

בימים אלו הוא גם יוצא בספר חדש הנקרא 'אומה בפרשותיה'. "הספר הזה מעמיק יותר, הוא כולל ארבעה מאמרים על כל פרשה, ובעצם מטרתו היא להראות לקוראים וכמובן קודם כל לעצמי, איך שהתורה שלנו אקטואלית והדברים שמובאים בפרשת השבוע נוגעים לגמרי גם לאקטואליה של היום ויש להם מסרים עבורנו. זו המטרה של כתיבת הספר – להראות שהתורה אינה ספר היסטוריה, אלא ממש יכולה לשמש אותנו כלימוד לחיים של היום, מה שרלוונטי בפרט עם כל האתגרים שיש בדורנו".

שיינפלד מבטיח שבקרוב מאוד יצא עוד חלק נוסף בסדרת הספרים החדשה ויצטרף לספרי החידושים הקודמים.

לצד כל הסיפוק והפעילות החשובה, יש לכם מחשבה לחזור לארץ?

"העשייה כאן מאוד ממכרת וקשה לחשוב על עזיבת המקום", הוא מודה, "אבל אנחנו מתפללים שלוש פעמים ביום 'ובנה ירושלים' ובהחלט רואים את עצמנו חוזרים לארץ ברגע שמגיעה הגאולה. הלוואי שזה יהיה בקרוב ממש".