הרב ראובן אלבז: עבור מי הציע החזון אי"ש את המיטה בערב שבת?

"וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ" (י"ח, ח').

אברהם אבינו היה אדם נכבד, אשר עמד בקשר עם כל נסיכי העולם, כפי שנאמר: "נְשִׂיא אֱלֹקִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ" (בְּרֵאשִׁית כ"ג ו'). אף על פי כן, כאשר הגיעו אורחים לביתו, הוא עמד עליהם לשרתם באופן מופלא, ודאג לכל צרכיהם במו ידיו.

הנהגה זו נראתה אצל רבים מגדולי ישראל, אשר הכניסו אורחים לביתם, ודאגו לכל צרכיהם בגופם.

ראש ישיבת "אוהלי יעקב" בבני ברק, הגאון רבי חיים ברים זצ"ל, אשר היה גר בירושלים, נהג מעת לעת לנסוע לבני ברק כדי ליצוק מים על ידיו של פאר הדור, מרן ה"חזון אי"ש" זצ"ל. באחת הפעמים ביקר רבי חיים את ה"חזון אי"ש" ביום שישי. בשל סיבות שונות הוא התעכב והחמיץ את האוטובוס האחרון לירושלים, ונאלץ להישאר בבני ברק למשך השבת.

הדבר הגיע לידיעת ה"חזון אי"ש", אשר אמר לו: "בשבת הקרובה אתה אורח שלי, תלון בביתי ותסעד על שולחני!". ה"חזון אי"ש" שיתף במצווה גם את אחותו וגיסו הסטייפלר זצ"ל, ויחדיו הם כיבדו את רבי חיים בכבוד גדול, כאשר ה"חזון אי"ש" בכבודו ובעצמו טורח בהצעת המיטה ובסידור החדר עבור אורחו.

במשך השבת דאג ה"חזון אי"ש" במסירות לצורכי האורח, שהביע את חוסר שביעות רצונו מכך שגדול הדור עומד עליו לשרתו. "מדוע הרב כה מטריח את עצמו בעבורי?".

אמר לו ה"חזון אי"ש": "הרי ברגע שהתאכסנת בביתי הפכת לחפצא של מצוות הכנסת אורחים.

אימתי שמענו שהאתרוג יורה לבעליו תעשה כך או אל תעשה כך?... הרי עלי מוטלת המצווה!".

סיפור דומה מסופר על ה"חפץ חיים" זצ"ל (דוגמא משיחות אבי זצ"ל, עמוד פ"ה), אשר הרבה לטרוח עבור אורחו, הציע בפניו את המיטה, האכילו והשקהו. כאשר האורח מחה: "מדוע הרב מתאמץ בשבילי, יכול אני להציע את מיטתי בעצמי", אמר לו החפץ חיים: "הרי מצוות הכנסת אורחים מוטלת עלי, על אף שמדובר בטרחה. וכי מחר תבוא ותבקש להניח תפילין במקומי, כיוון שמדובר בטרחה?!"...

* * *

שני פתקים – לשני זמנים

וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר (יח, כז)

הגאון רבי מנחם מנדל מרימינוב זיע"א היה אומר: כל יהודי צריך שיהיו לו שני כיסים, ובכל אחד מהם פתק. על פתק אחד יהיה כתוב: "בשבילי נברא העולם" (סנהדרין לז ע"א), ועל הפתק השני: "ואנוכי עפר ואפר".

שתי האמירות הללו אינן סותרות זו את זו. אכן, הקב"ה הכין את העולם עבור כל יהודי ויהודי באופן אישי, אך חייבים אנו לזכור שבפני עצמנו איננו אלא עפר ואפר.

בעיתות ייאוש ועצבות – יוציא האדם מכיסו את הפתק עם המילים: "בשבילי נברא העולם", וייתן על ליבו את ערכו וחשיבותו בהיותו נברא של האלוקים.

אך בעת שנכנסת בלבו גאווה – יתבונן בפתק השני ויזכיר לעצמו כי אינו אלא עפר ואפר, מעפר בא ואל עפר ישוב.

* * *

השם ביטחונו בבורא – יעזרהו ה'

וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה (יט, א)

לוט רואה את שני המלאכים באים לקראתו. מה הוא עושה?"ויקם לקראתם וישתחו אפיים ארצה". לוט נוהג בכך בדיוק כהנהגת אברהם אבינו. לוט גם מזמין אותם – "סורו נא אל בית עבדכם".

אבל לאחר מכן, הוא כבר לא נוהג כאברהם אבינו. לוט אומר להם: "ולינו ורחצו רגליכם". קודם "לינו", ורק אחר כך "רחצו". תתרחצו כבר מחר...אורח בא מרחוק, ויש על גופו ועל בגדיו עפר מן הדרך. האם ילך לישון עם כל העפר והאבק שעליו?

לוט אומר להם: כן, תישנו עם העפר שעליכם, כדי שאם יבואו אנשי סדום, אוכל לומר להם שרק עכשיו הגעתם אלי, ולא ישנתם אצלי. הראיה, שרגליכם מאובקות. כך, בערמה, אני אציל את עצמי.

לוט יודע שהם מלאכים, ואף על פי כן הוא חושש, ומחפש דרך הצלה על ידי ערמה.

אנשי סדום הרשעים אכן "נסבו על הבית, מנער ועד זקן, כל העם מקצה". הם דורשים מלוט, שיוציא אליהם את האורחים, ויכלו בהם את חמתם. לוט יוצא אליהם, ומתחנן שלא יעשו רעה לאורחים: "רק לאנשים האל אל תעשו דבר, כי על כן באו בצל קרתי".

הדבר תמוה: אתה מבקש עליהם רחמים, כי באו בצל קורתך?! הרי זאת בדיוק טענת אנשי סדום, שחל איסור להכניס אורחים בעירם, ואתה משתמש בזה כדי לנסות להצילם?

לוט בא לומר לאנשי סדום, שהוא לקח אחריות על האורחים, והאורחים סומכים עליו. משום כך לא ייתן לפגוע בהם.  לוט סבר, שעל אף שאנשי סדום רשעים כל כך, הם יקבלו את הטיעון הזה. אכן, אנשי סדום קיבלוהו, אך איימו על לוט: "עתה נרע לך מהם".

יש לנו מכאן חיזוק גדול מאוד לעניין הביטחון בה'. ה"חפץ חיים" כותב, שכאשר אדם סומך בכל ליבו על זולתו, אותו "זולת" יעשה עבור האדם הזה כול שביכולתו. למה? כי הוא יודע, שהאדם סומך עליו באמת ובתמים. אם כך הדבר כאשר אדם סומך על בשר ודם, קל וחומר כאשר אדם שם ביטחונו בבורא יתברך – ללא ספק הקב"ה עוזרו ומושיעו.

אם אנחנו נסמוך על הקב"ה בכל ליבנו, נדע ונחוש שרק הוא יכול להציל אותנו, ואין עוד מלבדו – הקב"ה יהיה בעזרנו.

האמת היא, ש"אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר". בני אדם שיוצאים לקרב לא יכולים להגן על אחרים, ואף לא על עצמם. גם הם זקוקים לישועת ה', שיגן עליהם מפני אויביהם. כולנו זקוקים לישועת ה', וכדי לזכות בה אנחנו צריכים לסמוך בלב שלם על בורא העולם! (חפץ חיים החודש על התורה, עמוד קפ"ג).

ליקוטים מהספר החדש "משכני אחריך" בראשית חלק א' – פרשת וירא.