לאיזה גן הולכים כדי להתקבל להארוורד?

בשלב מסוים בחיי גרתי במנהטן. הייתה לנו שם פעילות עסקית, ואחד השותפים שלנו היה איש עסקים צעיר בשם קווין. לקווין הייתה חברת תרגום, ויחד ניסינו להקים מיזם המחבר את עולמות התרגום והרשת. יום אחד הצעתי לקווין לקפוץ איתי למספר ימים לקוסטה ריקה. "אין אפשרות", הוא ענה, "זה פשוט בלתי אפשרי". "למה ?" שאלתי, והוא הסביר – "הגן של הילדה". "הגן?!", התפלאתי. "כן", הוא ענה, "זה גן מצוינים שהיא חייבת ללכת אליו כדי להגיע להרווארד". "סליחה?", זה כבר נשמע מוגזם. "רגע, אין בדרך גם בית ספר יסודי, תיכון ועוד?". "יש", הוא השיב, "אבל בכל אחד מהשלבים יש מקום מדויק שבו היא צריכה ללמוד כדי להגיע לסוף המסלול המיוחל". הוא היה רציני לגמרי.

הדברים אולי נשמעים מוגזמים מעט, אבל אם נבחן אותם ייתכן מאוד שנמצא מצבים כאלו גם אצלנו; חיים שלמים שאנחנו חיים בהכנה לקראת העתיד. האם זה מה שאתה באמת רוצה לעשות עכשיו? ממש לא, אבל מה זה משנה, מה שחשוב זה להתקדם הלאה... אני מתייחס לכל שלב בדרך רק כמקפצה, ולא כמקום שיש לו משמעות בפני עצמו. זמן חיים יקר שנחווה ״על הדרך״ לקראת הדבר הבא.

כמובן, לא צריך להזניח מטרות ויעדים, אבל לעיתים ההפך יכול להתרחש: כשאנחנו חיים בהשלכה לעתיד, בהכנה אינסופית לעתיד שלא הגיע וספק אם יגיע כלל, אנחנו עלולים לפספס את הרגע הזה, ועוד יותר מכך – לפספס את עצמנו. את ההזדמנות שהקב"ה נותן לנו עכשיו, בזמן הקושי והחיסרון.

כשאני מקבל את העובדה שהחיים מתרחשים עכשיו, אני מוצא את עצמי מחויב לחיות ברגע הזה. כל מה שמפריע לחיות עכשיו, עלי לבחון ולראות אם הוא אכן קשור לחיים שלי. מה שלא רלוונטי – לא רלוונטי.

כשהייתי צעיר, בתחילת ימי הסטארטאפ שלי, גרתי בדרום תל אביב. לא היה לי כסף למכונית, ושאלתי מאמי את הרכב שלה. לא תמיד היא יכלה להשאיל לי את הרכב, ולכן היו ימים שהלכתי לעבודה ברגל. זה לא היה רחוק מאוד, אבל זו הייתה הליכה.

באחד הימים שבהם הלכתי ברגל לעבודה, חשבתי על כך שההליכה לעבודה, הדרך עצמה, אינה משמעותית בעבורי. היא הייתה שלב שכבר אמור להסתיים, להיגמר, להיות כמה שיותר קצר. למה? שאלתי את עצמי, והתשובה מיהרה להגיע: כי יש לי הרבה דברים דחופים וחשובים לעשות במשרד. הייתה בזה אמת, לפחות במידת מה, אבל החלטתי לנסות לחיות גם את הדרך. החלטתי שלהליכה עצמה יש משמעות, שאני חי גם עכשיו, ולא רק במשרד. ההחלטה נסכה איכות חדשה ושונה לגמרי בהליכה. אין פירושו של דבר שלא רציתי להגיע למשרד, אבל נהניתי מההליכה בדרך, וכמובן שגם אחר כך היה לי טוב יותר בעבודה.

עיקר הנקודה שהאירה לי אז הייתה – אם אתה כאן, הקב"ה נותן לך חיים עכשיו, ורוצה שאתה תחיה כאן, אל תחכה להגיע למקום אחר. אכן, גם שם יש חיים, אבל גם כאן.

מתוך ספרו החדש של רן ובר, "לחיות את היום". לרכישה היכנסו להידברות שופס או חייגו: 073-222-125