איה קרמרמן: הכנפיים של הילדים מוכנות. הגיע הזמן שיעופו על עצמם

ביום שישי, בשעות האלה שממש אין זמן לקרוא ווטסאפ ארוך, קיבלתי הודעה מגיסתי. זו הייתה אחת מההודעות האלו שכתוב עליהן "הועברה פעמים רבות". להודעות האלה, המשורשרות לעייפה, תמיד יש פאנץ' מרומם ולכן פתחתי, השקעתי וקראתי.

עצירה בחריקת בלמים

זהו נוסח ההודעה: המורה שרון כהן עם שיעור חשוב לחיים, שכדאי לכולנו ללמוד. "אני מורה כ־15 שנים. אתמול היה אחד הימים שיתחרו על התואר "השיעור המשמעותי בחיי". יום אחד בשבוע אני מלמד במרכז לילדים מחוננים ופוגש ילדים בני 10 עד 12. אתמול פגשתי כיתה שאני מלמד כבר שנה שנייה ברצף אינטליגנציה חיובית באמצעות אומנות המילה. בגדול זה אומר שאני פוגש אותם, לומד ומלמד איך לראות ולהרגיש אותם ואיתם טוב יותר. לקראת אמצע השנה המורים מתבקשים לכתוב הערכות לכל ילד. כבר מההתחלה הבנתי שהדרך היחידה להעניק לילד משוב בונה היא כשאני רואה ומראה לו את עצמו אך ורק עם עין טובה. היום הצעתי לילדים תרגיל. לכתוב הערכה על עצמם, בגוף שלישי. ביקשתי שיכתבו לפחות עמוד אחד ומי שרוצה שיהפוך דף ויכתוב גם מאחור. אך ורק דברים טובים. הם התחילו להתווכח איתי. "נראה לך? אין לי מה לכתוב". "אני מוכן לכתוב רק שורה אחת". "אני אכתוב 'נחמד, חביב, משתתף בשיעור'. יותר מזה אין לי מה". "מאיפה אני יודע מה לכתוב? אני לא הולך להשתחצן. לא רוצה". הם התחילו להתפתל. זרקו לאוויר כל מיני משפטי הערכה חיוביים בטון מזלזל, מלא בציניות ארסית. התחלתי לחשוב שאולי אני מציע משהו שגדול עליהם. אולי זה תרגיל משעמם. כמעט ויתרתי.

"ואז קלטתי שיש בתוכי שני קולות. קול שיודע שזה תרגיל מכונן, תרגיל שהלוואי שהיו מאפשרים לי לעשות כשהייתי ילד. הלוואי שכל יום הייתי מתאמן על זה. תרגיל שיכול לאפשר להם לחוות משהו שאולי יתאפשר להם רק כשיגיעו לסדנה בגיל ארבעים. תרגיל שיפרוץ חומה של דימוי עצמי שמבוסס על אישור חיצוני. מעין מכת חשמל להחיות קול פנימי שנכנס לתרדמת באמצעות הדיבור השלילי וה'טעון שיפור' שבהם. הקול השני בתוכי היה קול של אגו שפוחד שהוא משעמם, שכך לא אצליח למשוך את תשומת הלב החיובית, שהציע לעשות משהו אחר, כיפי יותר. ידעתי שהתגובה שלהם נובעת ממבוכה. אבל הילד הקטן שבי, שפוחד לשעמם, כמעט גרם לי לוותר.

"ברגע שקלטתי את שני הקולות, עצרתי בחריקת בלמים. עלה בי כאב עמוק של הילד שבי, שלא זכה לשמוע כמה הוא מדהים, יפה, חכם, מוצלח, אהוב ורצוי באופן שישכנע אותו לשארית חייו. כאב לי על הילד שבי, שלא מאמין לדברים הטובים שאומרים שעליו גם כבוגר. כשאני כן מצליח להאמין למשהו טוב שמישהו אומר עליי, מיד יורדות לי דמעות של כאב ואושר. הברקס השמיע קול אסרטיבי, קשוח על גבול התקיף. 'תקשיבו לי טוב עכשיו!' יצאה ממני להבה ווקלית שריכזה את העיניים והלבבות. 'אתם עומדים לקבל את המתנה הכי טובה שאוכל לתת לכם. תראו את האבסורד, אני מציע לכם לעוף על עצמכם עמוד שלם ואתם מתווכחים איתי שאתם מוכנים לכתוב שורה?! אתם קולטים מה קורה פה?'.

"הם השתתקו. גם אני. הרגשתי בתוכי איך אני רועד. זה היה משהו עמוק שנגע בי והם הרגישו את זה. שיתפתי אותם במה שאני מרגיש. על הילד הקטן בתוכי שרודף אחרי אישורים חיצוניים, כי אין בתוכי את הקול שמשמיע את מה שהוא משתוקק לשמוע. הסברתי שהקשיחות שהם שומעים נובעת מכאב עמוק, כי אף אחד לא אימן אותי להשמיע לעצמי את הטוב שבי. סיפרתי שהייתי כדורגלן מעולה עם קול פנימי שאמר שאני לא טוב ולכן פרשתי בגיל צעיר. סיפרתי על כתבה על הזמר דודו אהרון שמנהלת מועדון אמרה לו בתחילת הדרך שהוא לא שווה. הוא הלך הביתה וכל הדרך דמיין את עצמו מופיע בקיסריה. הוא אומר שרק בזכות הקול הזה הוא הצליח.

"מעולם לא דיברתי ככה לתלמידים. הם שתקו. אחד מהם התעקש שהוא לא מוכן לעשות את התרגיל וקיפל את הדף עד דק, כאילו מהדק את הפה שמא יעז להגיד משהו טוב. אמרתי לו שאני יכול לכתוב עליו עשרה עמודים מלאי שבחים. הוא הביט בי במבט של אני רוצה להאמין לך אבל לא יכול להרשות לעצמי. הסתכלתי בפינת הכיתה, ישב שם ילד שאני מאוהב בו. ילד מבריק. הוא הסתיר את הפנים עם החולצה. התחבא מעצמו. אמרתי להם שאני לא מוותר. בחיים לא כפיתי שום דבר על אף ילד והיום הרגשתי שאני חייב. אני חייב לעשות את השינוי הזה כי זה לטובתם. וזה להגיד לעצמי, לילד שבתוכי, להגיד על עצמו רק דברים טובים. בכיתה השתרר שקט. הם התחילו לכתוב".

תהיה אתה האיש

"יום אחד ניגש אלי סבא", כך מספר סיימון סינק, מרצה ויועץ אישי אמריקני, "בתום הרצאה ניגש אלי אדם מבוגר ומבקש את עצתי: יש לי בן אחד ולו בן, נכד אחד, שהוא כל עולמי. אני משתדל להיות הסב החביב, לא להתערב יותר מדי. אבל ללב שלי קשה רק להתבונן. הבן שלי אדם טוב. באמת. הוא משתדל, עובד קשה מסביב לשעון, רוצה את הטוב ביותר למשפחה שלו. כמו שאני רציתי כשהייתי אב צעיר. אני מסתכל מהצד על מערכת היחסים שלו עם הבן שלו, הנכד שלי. היא לא טובה. זה לא שהיא רעה, פשוט אין לבן שלי זמן בשבילה. אני רואה איך הוא חוזר הביתה עייף. כשהנכד שלי מבקש לשחק בחצר עם כדור, אין לבני כוח. כשהנכד שלי מבקש עזרה בלימודים, אין לבני זמן. שוב ושוב אני רואה את האכזבה בפניו של הנכד. אני רואה את העלבון - למה אתה לא בוחר בי? למה אין לך זמן אלי? מצד אחד אני לא רוצה להתערב, מצד שני אני רואה ילד שגדל בתחושה של אני לא מספיק טוב, אני לא מספיק חשוב כדי שמישהו ישקיע בי את הזמן. מה לעשות?

"התבוננתי בסב הזה, שלמד מהטעויות של עצמו ורוצה לתקן אותן, מתלבט איך לעזור לנכד שלו בלי לפגוע בבנו. 'תהיה האיש', ככה עניתי לו. 'תהיה האיש הזה שהנכד שלך צריך. שכל ילד צריך. תהיה האיש הזה שגורם לילד להסתכל על עצמו בראי ולהאמין שהוא טוב מספיק. שהוא יותר מטוב, שהוא מצוין. שהוא ראוי ש"יבזבזו עליו את הזמן". תהיה האיש שהבן שלך רוצה להיות, אבל לא מספיק. תהיה האיש שהמבט שלו מספיק בשביל להצמיח כנפיים אצל מישהו אחר. כל מה שצריך זה אדם אחד. זה מה שהמחקרים מלמדים אותנו שוב ושוב. כל מה שצריך זה אדם אחד שמאמין בילד. תהיה האדם הזה'".

כן, אפשר לומר ששנת הלימודים החלה. סוף סוף. מזמור לתודה. שלא תטעו, באמת שאני אוהבת את הילדים שלי. מבטיחה. לא פחות מכל אמא אחרת. רוצה להאמין שאפילו יותר. אבל חאלס. הם צריכים את החזרה לשגרה, לא פחות ממה שאני זקוקה לה. הם צריכים ללכת לישון מוקדם, לקום ולהתלבש, להסתרק ולהרגיש שהם משיגים משהו חדש, צומחים, מתפתחים. הילדים שלנו חוו מספיק עצירות, מספיק ברקסים בהתפתחות שלהם. זה הזמן לפרוש כנפיים שוב. אבל לפרוש כנפיים זה דבר לא פשוט. בשביל לפרוש כנפיים צריך אמונה. כשגוזל מתבונן באמא שלו, איך שוב ושוב היא פורשת כנפיים ועפה להביא מזון, הוא מבין שגם בכוחו לעוף. אבל לצערנו, בני האדם נולדו נטולי כנפיים. אנחנו, ההורים, לא יכולים להראות לגוזלים שלנו כמה קל לקפוץ מענף גבוה, לחוש את הרוח מתחת לנוצות ולהמריא. הכנפיים שלנו חייבות להיות פנימיות, כאלה שבעמל רב הצמחנו, אם בכלל. אז לכבוד החזרה שלנו לשגרה מבורכת, בלי עין וקורונה הרע, תהיו האיש הזה שמאמין, שמשקיע, שמצמיח כנפיים לילד, כדי שהילד יתבונן בעיניים המאמינות והאוהבות שלכם, יראה ויגיד לעצמו: 'אה, כזה אני. כנראה שהכנפיים שלי מוכנות, זה הזמן לפרוש אותן ופשוט לעוף. על עצמי'.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".