"צעקנו בזעם, הרבה כאב ודמעות נשפכו. ניסיתי להילחם"

הילד שלכם מתחיל להתחזק? שוקל להיכנס לישיבה? מתחיל להתלבש ולהתנהג אחרת? חלק מן ההורים של החוזרים בתשובה חווים קושי לראות את ילדם צועד בדרך זרה ולא מוכרת, מפנה עורף לדרך החיים אותה הנחילו לו ובוחר לצעוד בדרך חיים אחרת.

צבי לבנה, אבא לבן שחזר בתשובה משתף אתכם, ההורים לילדים שחוזרים בתשובה, במחשבות ובקשיים האישיים שחווה בתהליך התשובה של בנו, ויש לו מסר חשוב עבורכם.

"גלעד נולד למשפחה חמה ואוהבת, שציפתה בהתרגשות להולדת בנה הבכור. היינו משפחה ישראלית-יהודית-חילונית, אפשר לומר. בביתנו במושב נהגנו לאכול אוכל כשר, בדרך כלל. היו כלים לבשר לחוד ולחלב לחוד, וכשלעיתים מישהו התבלבל - זה עבר בשקט... הייתה כוונה טובה, היו כמובן מזוזות, ובחגים בדרך כלל פקדנו את בית הכנסת במושב. התרגשנו בכל שנה מחדש מתחושת החג והקודש של ראש השנה ויום כיפור, בפסח ערכנו סדר וסיפרנו ביציאת מצרים.

"כל אלה היו למעשה מסורת ומנהגים שמאפיינים כמעט כל בית יהודי בישראל, ולמרות סממני היהדות, היינו למעשה משפחה חילונית לכל דבר ועניין.

"תקופת ינקותו של גלעד זכורה לי היטב. גלעד זכה לקבל ממני ומכולם מנות אהבה וחום, הוא היה מרכז תשומת הלב המשפחתית כולה. בשנות בית הספר עודדתי ודחפתי אותו באופן מוגזם להצלחה, עד שהבנתי שאני כבר סיימתי בית ספר... ועל כן הורדתי את הקצב ואפשרתי לגלעד ללמוד בקצב שלו.

"כבר בשנות התבגרותו המוקדמת התבלט גלעד בשני מישורים: האחד היה כשרונו המוסיקלי שבלט במיוחד. הוא הקים להקה עם חבריו, והם אף הופיעו בכמה מועדונים בתל אביב. המשפחה והחברים רצו אחרי גלעד ולהקתו לכל מקום בו הופיעו, ואני לעיתים הייתי מחניק את דמעותי בהתרגשות מגאווה ושמחה.

"את לימודיו בתיכון הוא סיים בהצלחה, והיה מוקף בחברים קרובים. טרום גיוסו לצה"ל הוא שאף להתגייס לאחת הסיירות המובחרות, וסיים בהצלחה את ימי הגיבוש המפרכים אך לבסוף התנדב לצנחנים. בשירותו הצבאי הוא הוכיח איתנות פיסית ומנטלית, סיים את המסלול הקשה בהצלחה, השתתף במבצעים ובפעילות מבצעית בלבנון ובהמשך פיקד על כיתה ומחלקה בגדודו. בהמשך שירת במילואים ביחידת הצנחנים, והשתתף במבצע חומת מגן ומלחמת לבנון השנייה".

למה גלעד לא שקט? מה הוא מחפש?

"המישור השני שבלט בגלעד היה הסקרנות והחיפוש, הייתה בו מעין סקרנות בלתי ברורה. זה בלט בשנות ההתבגרות והמשיך והתגבר בזמן השרות הצבאי. זה בא לביטוי בחוסר סיפוק מתמשך כאשר הגירויים שסביבו לא נתנו לו שקט ומענה לשאלות פנימיות שהציפו את נפשו. לי כאביו זה היה קשה. "למה אתה כל כך כבד? מה הבעיה, תשתחרר, תלמד משהו, תמצא עבודה ותחיה את החיים כמו כולם.." חשבתי ואמרתי. גלעד ניסה, למד ב'רימון - בית ספר למוסיקה', אך עדיין לא מצא מנוחה לנפשו השואלת.

"באותם ימים מצאתי את עצמי תוהה ושואל: למה גלעד לא שקט? מה הוא מחפש? מדוע הוא חש ריקנות שכזאת? הרי בראייתי הוא עוסק במוסיקה, והוא בדרכו יכול להביא את עצמו להגשמה במשהו שהוא כל כך אוהב ועושה נפלא, האם זה לא מספיק? אבל לא! משהו שם מפריע, משהו לא נותן לגלעד את השקט ושלוות הנפש שהוא כה משתוקק לה. ואני כאבא שלו חש תסכול, לעיתים כעס, מה גלעד רוצה? מה מטריד אותו? למה הוא ביקורתי כל כך לסביבתו, מה הוא מחפש?

"אז הופיעו ניצנים ראשונים. גלעד סיפר לי שהוא לומד, הולך לשיעורים, ואני לא מבין או לא רוצה להבין. גלעד גילה יותר ויותר סקרנות בעולם הדתי, משהו תפס אותו. אני לא מבין, מסרב להבין, מרגיש כמעט נבגד. ערכים שעל פיהם חינכתי, מה יהיה עליהם? המוכנות לשרת את המדינה, לתרום לקהילה, ללמוד מקצוע מכובד, להתקדם בחיים ולהצליח, מה יהיה עם כל זה? אוי ואבוי איזו בושה! הבן שלי ישב לו בישיבה? זהו? ככה יטביע חותמו? כך ישרת את המדינה והחברה? כך יביא לביטוי את החינוך שקיבל? ומה יגידו במושב? איך אסביר שגלעד עבר למחנה שונה ואחר כל כך?".

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

מחשבות ותחושות אובדן הציפו אותי

"אז התחילו גם העימותים, הם לא היו פשוטים. הרבה כאב והרבה דמעות נשפכו במפגשים שלנו. בכינו הרבה, דמעותינו התערבבו. שכבנו על המיטה ופשוט בכינו. לעיתים צעקנו בזעם אחד על רעהו. היה שבר. אני לא הקשבתי, גלעד לא הקשיב. ניסיתי להילחם. ראיתי בסכנה המתקרבת של גלעד חוזר בתשובה כמציאות הכי גרועה שהייתי יכול לחשוב עליה. נתק, חוסר הבנה, חוסר תקשורת, עולם ערכים שונה כל כך. אין סיכוי שאפשר יהיה לגשר על הפער, אלה היו ימים קשים מנשוא. מחשבות ותחושות אובדן הציפו אותי, התביישתי בתוכי והצנעתי את אשר ידעתי - גלעד בדרך לחזור בתשובה.

"לעולם לא אשכח אירוע אחד, היה זה טקס הנישואין של אחד מחבריו הקרובים של גלעד. כל תושבי המושב ואורחים מקדמים את החתן והכלה, ולפתע אני רואה את גלעד. גלעד אחר, שונה מכולם, לבוש אחרת... לא בג'ינס וטי שרט...

"הוא עומד מהצד, מתבונן על הקהל שחלקו גם התבונן בו. הוא עמד ונראה כאילו הגיע מעולם אחר, זר קצת מנוכר בהופעתו. הוא היה לבוש בחליפה שחורה, חולצה לבנה, מגבעת על ראשו וציציות בולטות מצידי גופו. אני התפתלתי בתוכי. מצד אחד חשתי בושה, הנה, עכשיו כולם יודעים... גלעד יצא מ'ארון הקודש'... מצד שני, עמדתי נפעם מעוצמתו, מאומץ לבו ומיכולתו לעמוד בפני הקהל שהכי קרוב אליו ובהופעתו לומר בצורה גלויה ובגאווה 'אני יהודי חוזר בתשובה'. אני ניגשתי ועמדתי לצידו, ברגשות מעורבים. אירוע זה נחרת בליבי כנקודת האל חזור, הבנתי שהבן שלי עמוק בתוך התשובה שלו.

"זו הייתה תקופה קשה. הרי כל אבא שואף שבנו ילך בעקבותיו, יאמין באותם ערכים, ינהג ויאמין בדרכו של אביו.

"ימים חולפים. אט אט אני מתחיל להסתגל למחשבה ולתחושה שגלעד חזר בתשובה. בינתיים הוא עבר לגור בירושלים, שם מצא ישיבה של חוזרים בתשובה והחל את דרכו כיהודי מאמין המעביר את ימיו בלימודי קודש, דפי גמרא ותפילות.

"לעיתים נפגשנו, ובדרך כלל היה נוצר עימות מילולי חריף, כאשר אני מחזיק בדעותי ואיני מוכן לקבל את סדרי העדיפויות שלו ואת אופן הסתכלותו על החיים. זה היה מראש ויכוח עם מבוי סתום, מחלוקת ללא מוצא".

פתאום התחלתי לראות אותו קצת אחרת

"בתוך כל אותן תחושות ומחשבות מעיקות, הרגשתי איך, בתהליך איטי, אני מצליח לראות אותו קצת אחרת. פתאום ראיתי גלעד נרגש, ראיתי מין אור בעיניו. כשהקשבתי לו הרגשתי עד כמה סקרנותו והצורך לקבל מענה לשאלות שהטרידו אותו במשך שנים, מקבלים לפתע מענה בדרכו החדשה. הרגשתי גלעד רגוע, מדבר ומספר על ערכים אחרים של שקדנות בלימוד, ראיתי את העניין והתשוקה שלו ללמוד עוד ועוד. התפעלתי מההשקעה, מהסבלנות, ההתרגשות, ולפתע הבנתי משהו שהכה בי, שעד אז לא חלף בראשי. הבנתי שגלעד מאושר בדרכו, מאושר מחיבורו ליהדות, מאושר בלימוד התורה, מאושר מהחברים החדשים. אולי אני לא מאושר מכל אלה, אבל הוא כן. גלעד מאושר.

נכון שהוא לא הולך בדרכי, נכון שראיית חייו שונה ונכון שאיני מסכים לדרכו. עם כל זאת, אני מבין משהו אחר, אני מבין שמה שאני חושב, מה שאני מרגיש, שהציפיות שהיו... כל אלה אינן רלוונטיות, יש רק דבר אחד חשוב, שגלעד הילד הנפלא שלי - מאושר בחייו. מרגע זה הכול התחיל להשתנות בראשי. לפתע הבנתי שכנגד העולם החומרי שבו כולם רצים בכדי להשיג עוד, מול הצרכים הנהנתניים של להשיג עוד ועוד, לקנות, להשוות מה יש להם ומה לאחרים, הילד שלי בחר לחיות אחרת. הוא בחר דרך חיים שיש בה צניעות, חברותא חסרת אינטרסים, יושר, כבוד, קדושת משפחה, עזרה לזולת ועוד ערכים שיכולים להיות משאת נפשו של כל הורה. התמונה שלו בעיניי החלה להשתנות, והרגשתי תחושת שמחה על הילד המיוחד שיש לי. ראיתי את אומץ ליבו ללכת אחר הלב שלו, ראיתי כמה מדהים הוא, וכמה נכון לו לחיות את חייו עם משפחתו בחום ובקדושת המשפחה ולא להימדד בכמות הכסף או המעמד".

הצצה לדרך החדשה

"החלטתי לעשות מעשה, והודעתי לגלעד שאני רוצה לבקרו בירושלים ולראות איך נראים חייו החדשים. נסעתי וליבי דופק בחוזקה, ביקורי הוא הכרה וקבלה סופית את דרכו החדשה של גלעד.

"בשעות הערב המוקדמות הגעתי לחנייה בפתח הישיבה, יוצא מרכבי נרגש. הסביבה זרה לי, כלום לא מוכר. ילדים חרדים מתבוננים בי כאילו הייתי חייזר שנחת מכוכב אחר. אני מתקדם, ואז אני רואה את גלעד עומד על המדרגות בכניסה למתחם הישיבה. עינינו נפגשות. צעדנו ונפלנו אחד לזרועות רעהו. שנינו בכינו, התרגשנו, הגוף רעד. שנינו הבנו, אני מקבל את גלעד, אני אוהב, מעריך ומעריץ אותו על אומץ הבחירה. אולי בחינוך שלי את גלעד, הוא למד ממני להיות נאמן לעצמו, להיות אמיץ וחזק ולהגיע ללא פשרות למטרות החשובות לו בחיים.

"גלעד הוביל אותי במעבר הצר שבין הבניינים. לקח אותי לחדרו אותו חלק עם חברים אחרים. הכול צנוע, פשוט, אין כל אביזר מותרות, רק הגיטרה הנשענת על הקיר בולטת כאילו רוצה לומר על בחירתו של גלעד שאת המוסיקה הוא לא עזב. נהפוך הוא, הוא המשיך לכתוב, להלחין ולשיר, ובתהליך מופלא יצר אלבום שלם של שיריו.

"נכנסנו כמובן לישיבה, הכרתי את חבריו שהתרגשו מבואי, וישבנו ביחד ללמוד דף גמרא. זאת הייתה חוויה מיוחדת. חשנו קירבה, חום, שמחה. גיליתי עניין בדרך הלימוד, ראיתי את היופי במילים, בחידוד והפלפול. חזרתי לבקר מספר פעמים, והגעתי להשלמה ושמחה בחייו של הבן הנפלא שלי".

(צילום: shutterstock)

השיעור שלמדתי מהתהליך עם גלעד

"גלעד עשה את הבחירה שלו, גלעד מאושר בבחירתו, ואני גאה בו. בהמשך נשא לאשה את שימרית, שרק חיזקה את תחושתי לגבי הבחירות של גלעד. הם הקימו משפחה נפלאה, יש להם שתי בנות מקסימות. הם חיים בהרמוניה, בשמחה, הם מקדישים לבנות זמן איכות רב, ויוצרים בית יהודי חם ואוהב.

"מגלעד למדתי את הדבר החשוב ביותר בחייו של הורה - לדעת לעשות את האבחנה ביחס למה שהכי חשוב לנו כהורים. האם הכי חשוב שילדנו יצליחו במושגים של קריירה, כסף ומעמד ובכך יספקו אותנו? האם זה יהפוך אותם למאושרים בחייהם? היום אני יודע שבמקרים רבים אין זה כך. היום אני יודע שרק אם נאפשר לילדים שלנו לבחור באומץ את דרכם, כמובן בגבולות הישר, אם ניתן להם את הכח והאומץ ללכת על פי דרכם ולהיות נאמנים לעצמם, אז ורק אז נוכל להבטיח ולקוות שימצאו את אושרם. והאושר האישי של נפשם היא משאת נפשו כל הורה אוהב. ואני... אני זכיתי שהילד שלי יהיה מאושר".

ערוך מתוך אתר ישיבת "בנין ציון".

קראו עוד תכנים מעניינים במדור "הורים לבעלי תשובה"