מיומנה של טלפנית: ככה את יכולה לבנות את הדימוי העצמי של הילדים שלך

השבוע קראתי מאמר על יצירת דמוי עצמי חיובי בכלל, וחשיבותו הקריטית אצל ילדים בפרט. מעולם לא הייתה הבנה והסכמה בנושא זה כמו בימינו אנו. כולנו נחשפים להשלכות כואבות של דימוי עצמי נמוך. הרבה מאתנו המבוגרים, יכולים להצביע על מילים, משפטים וחוויות ילדות שמחקו הרבה מהאמונה שלנו בעצמנו. מתברר שיש המון ילדים מבתים טובים ובנים להורים משכילים, מלומדים, מפנקים שלא מאמינים ליכולות שלהם.

למה?

מתברר שלגדל ילד עם מעוף וצמיחה לא קשור להשכלה, לכלכלה או לאיכות חיים גבוהה, אלא לעין טובה של ההורים, או במילים אחרות - לראיית חצי הכוס המלאה שיש בילד. לשמוח קודם כל עם הפיקדון היקר כמו שהוא, אבל באמת. ללטש אותו באהבה, כי זה היהלום שהוענק לי, ולעולם לא להשוות אותו לאחרים.

סיפרה אחת התורמות: "אמא שלי שתחי' ותאריך ימים לא זכתה ללמוד בבית הספר. היא הגיע לארץ בגיל 9 בעליה הגדולה של שנות החמישים. לקח כמה שנים ספורות עד שסוף סוף יצאו מהאוהלים והסתדרו בבתים קבועים. בשנים אלו לא היה מי שידאג שתיכנס ללמוד, וכבר יצאה לעבוד ולפרנס את משפחתה בעצמה. קריאה וכתיבה רכשה בעזרת אחיה הגדולים.

"עם כל העבר חסר הלימודים, היא העניקה לנו – ילדיה – אהבה ללא תנאים. אמונה תמימה ביכולת שלנו. בעיניה שכנה גאווה על ילדיה החכמים. התעודות שהבאנו מבית הספר לא אמרו לה הרבה. היינו חכמים בעיניה, עם או בלי ערך וגובה הציונים.

"בהיותי בכיתה ג' או ד' אהבתי לצייר, אבל מעולם לא ראיתי שאני טובה יותר מבנות כיתתי. כישרון הציור שלי היה ממוצע וכלל לא התבלט בכלום. יום אחד שרבטתי כמה ציורים של עציצי פרחים, והתכוננתי לקרוע אותם, כי לא מצאתי בהם עניין. לפתע אמי פרצה בקריאת התפעלות. 'איזה יופי, זה מיוחד. אולי כדאי למסגר ולתלות בסלון'.

(צילום: shutterstock)

"'אמא, זה בכלל לא יפה. זה סתם ציור פשוט'.

"'זה משגע, זה בעזרת ד' יקשט לנו את החדר'.

"'זה סתם ציור', אמרתי, ולא האמנתי שאמי אוספת את ארבעת הציורים שלי מהרצפה ואומרת בשיא הרצינות: 'אקח אותם למסגור, זה יצא מקסים'.

"לא האמתי לה כלל. מבחינתי זה היה ציור ילדותי רגיל לחלוטין, וודאי שלא ראוי להפוך לתמונת נוי. כעבור ימים מספר, כשחזרתי מבית הספר, לא האמנתי שאני רואה נכון: ארבעת הציורים הילדותיים שלי שכנו בתוך מסגרת ונתלו בסלון ובמרפסת הגדולה. איזו בושה, חשבתי לעצמי, וחשתי אפילו כעס על מעשה השטות שאמי עשתה. אבל כשראיתי את פניה המאירים והמרוצים מהרעיון, לא אמרתי כלום.

"כשנכנסה אלינו חברתה של אמי ונעצרה ליד הציור שלי, הסבירה לה אמא בגאווה שאני ציירתי, והמשיכה להצביע על כולם. כך עשתה כשנכנסה השכנה והדודה. תחילה כבשתי את פני בקרקע מבושה, כי לא האמנתי לרגע שזה ראוי למבט. כששמעתי את קריאות ההתפעלות הבנתי שזו הצגה אחת גדולה, ואולי אפילו גיחוך על הרעיון הטיפשי של אמי.

"אבל לאט ובטוח חל אצלי שינוי מחשבתי, והרעיון שאולי אני בכל זאת מוכשרת, תפס אותי יותר ויותר. מאז, כל ציור זכה לתשומת לב ולהשקעה. כך הפך אצלי הציור מחזון למציאות, וחלומי לדעת יותר קיבל משוב אמתי של הסובבים אותי. הפעם האמנתי להם שיש לי כישרון לציור. כך הפכה אמא הראשונה שהאמינה ביכולתי, והפכה את החלום שלי למציאות".

* * *

ואם נגענו בעוצמה של אמא, אז רק להזכיר את רחל אמנו, שיום פטירתה חל לפני שבוע. היא הייתה ועודנה אמא של כל יהודי באשר הוא. דמעותיה לא יבשו מאז דרכו רגליה בבית לחם. שם נשארה לתת דרור לדמעותיה בנות אלפי השנים. מקום קבורתה הוא סמל של אמא אוהבת שיש לה מקום לכולם . זו אמא שמעולם לא אמרה "צר לי המקום הזה". זו אמא ששמעה את ה' עונה לה "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה", אבל כל זמן שילדיה סובלים - בוכה אף היא, ודמעותיה מתחברות לכל בכי של בני ובנות ישראל.

יהודי מבוגר מאוד סיפר שהיה רגיל ללכת לעיתים קרובות בלילות לקבר רחל לשפוך שיח לפני קונו. זה היה לפני 45 שנה, כשהדרכים היו שוממות ולא היתה תחבורה בשעות אלו. הוא הלך הרבה ברגל, תוך סכנה מערבים פורעים. פעם עצרה אותו בדרך קבוצת חיילים ששמרה על מבואות בית לחם ושאלה אותו: "לאן אתה הולך לבד בלילה, במקום חשוך ושומם?".

"לאמא", הצביע על קבר רחל הקרוב.

"אתה הולך לבד, אינך מפחד?".

"מה פתאום. אני הולך עם אבא". והצביע למעלה.