סובלים מכאבי גב? את הסגולה הזו אתם לא מפספסים

ד"ר אליהו שוסהיים ז"ל, שנפטר לאחרונה, השיב למטופליו שסבלו מכאבי גב את העצה הבאה: הקפדה על תפילת שמונה עשרה, השתחוויות, שמיעת חזרת הש"ץ, עניית 'אמן' וכריעה ב'מודים דרבנן'.

ד"ר שוסהיים ציטט את המובא במסכת ברכות, ששמונה עשרה הברכות של תפילת העמידה הן כנגד שמונה עשרה החוליות שבעמוד השדרה. כשיש בעיה בעמוד השדרה, כדאי לבדוק מה קורה עם שמונה עשרה הברכות, להתפלל כראוי ולהשתחוות כראוי.

עיקר ההקפדה היא בעניין חזרת הש"ץ. יש אנשים שבזמן חזרת הש"ץ מניחים תפילין דרבינו תם, ומפסידים את ההשפעות שיכלו להגיע אליהן. "דע לך", אמר לי ר' אליהו, "ששמיעת חזרת הש"ץ, עניית 'אמן' והכריעה ב'מודים דרבנן', זאת היא סגולה גדולה למניעת כאבי גב".

"עשיתי כדברי הרופא", אומר אחד ממטופליו בהתפעלות, וראה זה פלא. תוך תקופה קצרה מאז שהתחלתי להקפיד על ההנהגה הנכונה בחזרת הש"ץ, נעלמו הכאבים כלא היו. מאז ברוך ה' איני סובל מכאבי גב".

הלכות חזרת הש"ץ ועניית 'אמן' (מתוך 'ילקוט יוסף')

1. תיקנו חכמים שהשליח ציבור חוזר תפלת שמונה עשרה בקול רם, כדי להוציא ידי חובה את מי שאינו בקי. ואפילו הציבור כולם בקיאים, והתפללו תפלת לחש, אף על פי כן חוזר השליח ציבור התפלה, שכלל הוא בידינו שאף על פי שבטל הטעם, לא בטלה תקנת חכמים.

2. ומכאן אזהרה גם לשליח ציבור שידע גודל אחריותו, שהוא מוציא את הרבים ידי חובה, ועליו לכוון היטב להוציא את הקהל ידי חובה, כי קהל עדתינו עליו יסמוכו. [ילקוט יוסף מהדורת תשס''ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה א', עמוד קמז].

2. כשחוזר שליח צבור תפלת שמונה עשרה, יש לו לומר פסוק''ה' שפתי תפתח'' בקול רם. וכן פשט המנהג אצלינו, ובפרט בעה''ק ירושלים ת''ו. ויש מאחינו האשכנזים שנוהגים שהשליח צבור אומר הפסוק הנ''ל בלחש, ומתחיל החזרה בקול רם ברוך אתה ה' וכו'. ונהרא נהרא ופשטיה. וקודם שיתחיל החזרה ימתין בין לחש לחזרה לכל הפחות שיעור כדי הילוך ד' אמות, קודם שחוזר למקומו לומר החזרה. [ילקוט יוסף מהדורת תשס''ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה ב, עמוד קנב].

3. מנהג יפה לומר על כל ברכה שאדם שומע, אחר הזכרת שם ה' ''ברוך הוא וברוך שמו'', ובפרט בברכות התפלה של חזרת השליח צבור. ולכן על השליח צבור כשמסיים הברכות בתפלת החזרה, ואומר ברוך אתה ה', להמתין ולשהות קצת, כדי שיספיקו השומעים לענות ''ברוך הוא וברוך שמו'', ורק לאחר מכן יחתום הברכה, ויענו אחריו אמן.

4. אסור לענות ''אמן יתומה''. והיינו שעונה אמן אחר ברכה שהוא חייב בה, ושליח ציבור מברך אותה, והוא אינו שומעה, אף על פי שיודע איזו ברכה מברך השליח ציבור, כיון שלא שמע הברכה אינו רשאי לענות אמן. ויש מרבותינו הראשונים שסוברים ש''אמן יתומה'' היינו אפילו בברכה שאינו חייב בה, אלא שאינו יודע איזו ברכה מברך השליח ציבור. ויש לחוש לדבריהם. ולכן אפילו כבר התפלל שמונה עשרה, ואינו צריך לצאת ידי חובה בחזרת השליח ציבור, אם אינו יודע איזו ברכה מברך השליח ציבור, לא יענה אחריו אמן. והוא הדין בברכות הנהנין וברכות ספר תורה, שאם אינו יודע מה היא הברכה, לא יענה ''אמן''. אבל אם יודע איזו ברכה מברך, אף על פי שאינו שומעה מתחלתה ועד סופה, רשאי לענות ''אמן'', בין בחזרת השליח ציבור (כשהתפלל כבר ויצא ידי חובת תפלה בעצמו), ובין בברכות הנהנין וברכות קריאת ספר תורה. [ילקוט יוסף מהדורת תשס''ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה ח, עמוד קסג].

5. העונה אמן לא יגביה קולו יותר מהמברך. אך אם כוונתו כדי לעורר את הקהל לענות אמן, מותר לו להגביה קולו. [ילקוט יוסף מהדורת תשס''ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה י' עמוד קסה].

6. מותר לקהל לשבת בחזרת השליח צבור, לאחר הקדושה וברכת האל הקדוש, ובלבד שלא ישבו בתוך ארבע אמות של השליח צבור שמתפלל, אלא אם כן היושב זקן או חלש. וכשיגיע השליח צבור למודים צריכים לעמוד ולהשתחוות כשאומרים מודים דרבנן, ויישארו עומדים עד שיסיימו מודים דרבנן.

7. המחמיר לעמוד בכל תפלת החזרה תבוא עליו ברכה. [ילקוט יוסף מהדורת תשס''ד, תפלה כרך ב, סימן קכד הערה יב עמוד קסז].

הלכות מודים דרבנן

1. כשמגיע השליח צבור למודים, גם הצבור צריכים לשחות עמו ולומר מודים דרבנן.

2. גם מי שיושב בחזרת השליח צבור צריך לעמוד ולשחות במודים דרבנן, כי אין השתחוויה אלא מעומד ולא מיושב. ולא ישחו יותר מדי, אלא די בהרכנת הראש. ואומרים מודים אנחנו לך שאתה ה' אלהינו אלהי כל בשר וכו' וחותם ברוך אל ההודאות, בלא הזכרת השם.

3. אם אין שם כהנים אומר השליח צבור אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת וכו', ואני אברכם. ואם לא אמרו, אין מחזירין אותו. ואין אומרים נוסח זה אלא כשאין כהנים, ובזמן שראוי לנשיאת כפים [כמו בשחרית ומוסף ובנעילה, ובמנחה של תעניות, וכיו''ב]. ומנהג הספרדים שאין אומרים אלהינו ואלהי אבותינו כשיש כהן הנושא את כפיו. [ילקו''י שם סימן קכז הערה ב עמוד ריב].

4. כשאין כהנים ואומר השליח צבור אלוקינו ואלוקי אבותינו וכו', צריך החזן לסיים בסוף: ושמו את שמי וכו', שפסוק זה הבטחה שהקדוש ברוך הוא מסכים לברכת הכהנים. ופירוש ואני אברכם חוזר על ישראל.

5. אין העם עונים אמן אחר ברכת כהנים של השליח צבור [כשאין שם כהנים], אלא כן יהי רצון. והמנהג לומר כן אחר כל פסוק ופסוק, ולא רק בסוף. [ילקוט יוסף מהדורת תשס''ד, תפלה כרך ב, סימן קכז הערה ד עמוד ריג].

דיני הכריעות בתפלת שמונה עשרה

1. אין להשתחוות בתפלה במקום שלא תיקנו חכמים, והברכות שמשתחווים בהן, הן: ברכת אבות [שהיא הברכה הראשונה] בתחלתה ובסופה, וכן בברכת מודים בתחלתה וסופה.

2. אבל בשאר כל הברכות לא ישתחוה לא בתחלתן ולא בסופן, משום שנראה כיוהרא, שמחזיק עצמו כשר יותר משאר הצבור.

3. ומכל מקום אם רוצה להשתחוות באמצע הברכה או בין ברכה לברכה רשאי, וכן ראוי לעשות אם שומע משליח צבור שאומר מודים. [שאר''י ח''ג עמ' צ'. ילקו''י, תשס''ד, תפלה כרך ב, סי' קיג הע' א].

4. הכורע ב''וכל קומה לפניך תשתחוה'' או ב''ולך לבדך אנחנו מודים'' או בהודאה דהלל וברכת המזון, הרי זה מגונה. [שארית יוסף חלק ג עמוד צא. ילקוט יוסף מהדורת תשס''ד, תפלה כרך ב, סי' קיג הערה ג].

5. המתפלל צריך שיכרע [במקום שתיקנו לכרוע] עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה. ולא יכרע באמצע מותניו וראשו ישאר זקוף, אלא יכוף גם את ראשו כאגמון. [שארית יוסף חלק ג עמוד צא. ילקוט יוסף מהדורת תשס''ד, תפלה כרך ב, סימן קיג הערה ו].

6. זקן או חולה שאינו יכול להשתחוות עד שיתפקקו החוליות שבשדרה, כיון שהרכין ראשו דיו, מאחר שניכר שהוא חפץ לכרוע אלא שמצער את עצמו. [שארית יוסף חלק ג עמוד צב. ילקוט יוסף מהדורת תשס''ד, תפלה כרך ב, סימן קיג הערה ז].

7. לא ישתחוה כל כך עד שיהיה פיו כנגד חגור של מכנסים. דנראה כגאוה. [שארית יוסף חלק ג עמוד צב. ילקוט יוסף מהדורת תשס''ד, תפלה כרך ב, סימן קיג הערה ח].

8. כשהוא כורע יכרע במהירות בפעם אחת, וכשהוא זוקף זוקף בנחת, ראשו תחלה ואחר כך גופו, שלא תהא עליו כמשאוי. [שארית יוסף ח''ג עמוד צב. ילקוט יוסף מהדורת תשס''ד, תפלה כרך ב, סימן קיג הערה ט].

9. כשהוא כורע כורע בברוך, וכשזוקף זוקף בשם ה'. [שארית יוסף חלק ג עמוד צב. ילקוט יוסף מהדורת תשס''ד, תפלה כרך ב, סימן קיג הערה י].

10. כשהצבור אומר עלינו לשבח, ומשתחוים כשאומרים ''ואנחנו משתחוים'' ראוי לכל מי שנמצא בבית הכנסת להשתחוות מעט בכפיפת ראש, יחד עם הצבור. ומכל מקום אין זה חיוב מעיקר הדין. [ילקוט יוסף מהדורת תשס''ד, תפלה כרך ב, סימן קיג הערה יא].

להלכות תפילת שמונה עשרה, לחצו כאן.