פרשת קדושים: יש משהו שרציתי להגיד...

"ילדים, נא להוציא מחברות ועפרונות", קראה המורה ללשון, "היום נלמד על שם עצם מופשט".

"מי יודע מה זה שם עצם מופשט?" שאלה המורה.

רובי הפתיע: "זה חפץ שקיים, אבל לא ניתן לגעת בו".

המורה, מלאת התפעלות, שאלה: "תוכל לתת לכולנו דוגמה לחפץ שכזה?"

עוד טרם הספיק רובי לקמט את מצחו, התפרץ רמי מקצה הכיתה: "הרכב החדש של אבא שלי!"

***

טינה רבה מצטברת בלבבות בני האדם כלפי חבריהם. בכל מקרה שהוא, תמיד יוצא שהשני לא בסדר, כי הוא לא נהג כפי שציפינו ממנו. אם הוא עשה בדיוק מה שרצינו – הוא בסדר גמור.

לעתים אנו כועסים על השני כי אינו משתוקק לעשות טוב כמונו, כאותו עשיר מהעיר גוסטינין שהיה נדיב בממונו בצורה לא רגילה. שאר האמידים שהיו בעיר, לא נהגו כמותו וחילקו מממונם לצדקה רק כפי שהיו חייבים לפי ההלכה. צרה עינו של אותו גביר בהתנהגותם, שכן לדעתו יכולים היו לתת הרבה יותר לצדקה ועדיין יישאר להם די לעסקיהם ולחיי רווחה.

באחת משיחותיו עם הרה"ק רבי יחיאל מיכל מגוסטינין, פלט העשיר את טענתו כלפי חבריו.

השיב לו הצדיק: "הן על כך הזהירה התורה, 'לא תשנא את אחיך – בלבבך'. אתה סבור שלבך טוב מלבו של הזולת, ועל כן אתה שונאו..."  

מסתבר שהתורה הקדושה בפרשתנו, פרשת קדושים, עמדה על נטיות שורשי לבו של האדם, והיטב הכירה בכך שאין זה קל לקיים את הצו "לא תקום ולא תטור את בני עמך" כפי שהיא מצווה אותנו בפרשה. אז כיצד נצטווינו בציוויים כאלו, שלעתים נדמה שניתנו עבור מלאכי השרת?

נחזור פסוק אחד אחורה: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא". התורה מצוה כל יהודי שסבור שרעהו לא נהג כהוגן בפרט כזה או אחר, שלא ישנא אותו בלבו.

וזו לשון הרמב"ם בספרו "היד החזקה" בהלכות דעות (פ"ו, ה"ו): "כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק, כמו שנאמר ברשעים 'ולא דיבר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב, כי שנא אבשלום את אמנון', אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו: למה עשית לי כך וכך? ולמה חטאת לי בדבר פלוני? שנאמר 'הוכח תוכיח את עמיתך'".

הנבואה כידוע פסה ממחוזותינו מאז חורבן הבית הראשון, ולעתים, הקפדות ארוכות שנים, קנאה, שנאה –תחושות שמציפות את האדם ופוגעות באיכות חייו – היו יכולות להיעלם בשיחה מעט לא נעימה של כמה דקות עם זה שעליו הוא כועס.

ייתכן שהחבר לא ימצא מילים להצטדק. אם אכן החבר אינו בסדר – כעת מותר לראשון לכעוס עליו על שנהג כלפיו שלא כהוגן, עד שיבקש החבר את מחילתו!

אבל שנאה הכבושה בלב האדם, ואין החבר יודע עליה מאומה, נאסרה על ידי התורה משום שהיא אינה מובילה לשום מקום מלבד הרס וחורבן. הן הרס עצמי של נפשו של השונא המתייסר בלבטיו ומחשבותיו הרעות אודות החבר, והן את יחסי הגומלין ביניהם כאשר החבר מתנהג עמו כרגיל והוא משיב בפנים זועפות, או מתנכר לו בלבו פנימה.

ברוח דברי הרמב"ם היו צדיקים שביארו כך את הפסוק שלפנינו: "לא תשנא את אחיך בלבבך", אל תשנא את אחיך בלב בלא להודיעו שאתה כועס עליו, אלא קרא לו בהזדמנות מתאימה ו"הוכח תוכח את עמיתך". משתעשה כך, ייתכן מאוד שתגלה – "ולא תשא עליו חטא", אין האשמה שחשבת תלויה כלל בצווארו, ורק דמיונך הפורה או חוסר ידיעתך הם אלו שגרמו לך לראות את מעשיו כבעייתיים.

***

אל תצבור את הכעס כמשהו מופשט שלא ניתן לגעת בו. שיחה אחת בת מספר דקות יכולה לנפץ את הארס ההרסני הזה כבועת סבון עדינה. לעתים דווקא כאשר הבועה מתנפצת, השמחה חוזרת לעיניים...