אז מה בעצם הבעיה שלי עם ג'ינסים ומותגים?

בתקופה האחרונה אני נתקל יותר ויותר באנשים שמותגים תופסים אצלם מקום מרכזי בחיים. לחלקם יש כסף פנוי, וחלקם צוברים פרוטה לפרוטה בשביל להיראות מיליון דולר (כביכול ולכאורה, כן?). אצל חלקם זה הגיל, אצל חלקם זה שיגעון זמני, אבל אצל כולם הקטע הזה מוציא מהפוקוס וגורם להם להתמסר לעולם של חיצוניות וקורט דמיון, כאילו הלבוש מעלה באמת את ערכם האמיתי.

הם יודעים מהם ההבדלים (המהותיים...) בין טומי הילפיגר לבין Offwhite, מוכנים להשקיע 550 שקלים שאספו בעמל רב, באיזו חולצה שהמעלה המרכזית שלה נעוצה באיזה כיתוב באנגלית בפונט שמזכיר את ווינדוס 95, ובאופן כללי משקיעים המון אנרגיה, יותר מדי אנרגיה, בקנקן ופחות במה שיש בתוכו.

אגב, שיהיה ברור: אני לא מדבר על אנשים שקונים מותגים סבירים כי זה נוח מאוד, או מטעמי בריאות. זה סביר, ואם יש לאדם יכולת והשאיפה שלו היא לא לראוותנות אלא לנוחות - אז למה לא. אני מדבר על מותגים במחירים לא סבירים, מוגזמים ולא ריאליים (על נעליים ב-1,200 שקלים כבר שמעתם?), ובכלל על התעסקות מוגזמת ותכופה בשופינג, מותגים, דיוני עומק מפולפלים על ההיסטוריה של קלווין קליין ובניו, שעונים במחירים שחבל על הזמן וכן הלאה. הבעיה היא הנהירה וההערצה כלפי אותם מותגים, כאילו מדובר במעין עולם הבא. ההתעסקות המוגזמת בהם, ההשוואות הבלתי פוסקות לחברה מסביב (גם אצל מבוגרים, כמובן), השקעת סכומים מוגזמים, ובכלל, התעסקות מוגזמת בחיצוניות הזו, מוציאה את האדם מן העולם הנורמלי, השפוי, המאוזן.

למעשה, אף פעם לא התלהבתי ממותגים יקרים. בתחילת גיל הנעורים, אי שם בשנות התשעים, לא הבנתי את כל החברים שקנו נעלי ספורט של איר ג'ורדן ב-400 שקלים (בערך של אותן שנים). בעיני נעליים היו, ובכן, פשוט נעליים. לא חשבתי שהורי האהובים - אבא שלי עבד כצבעי ואמא כפועלת במפעל טקסטיל - אמורים לממן לי מותרות כאלה. בנוסף לכך, החברים המעטים הקרובים שלי לא עשו אישיו ממותגים. לא היו לי מספיק חברים שיפעילו לחץ חברתי, וגם המעטים שהיו - התעניינו בדברים אחרים.

אבל בכל מקרה, כנראה ששנת 1995 היא לא שנת 2021. אני רואה מסביב יותר ויותר מותגים, רואה התלהבות חסרת פרופורציות מבגדים עם בד טיפה נעים ועוד איזה לוגו שמעצב בשנחאי הכין בחצי שעה - ולא מבין היכן אבדה הפרופורציה.

כי אם אדם מתעסק במותגים, בביגוד ובנעליים בצורה מוגזמת - באופן טבעי, נשאר לו הרבה פחות זמן לדברים החשובים באמת בחיים - הוא עצמו, הרוחניות שלו, המשפחה. כשהוא עומד מול המראה ומתעסק בחיצוני בצורה מוגזמת - זה מראה שהמאזן שלו בין פנימיות לחיצוניות, איך לומר, לא נוטה לצד הנכון. הוא קצת שוכח שהחיצוניות היא זמנית, לא אמיתית, לא מעידה שום דבר על האדם עצמו. לא באמת גורמת לו להיות ברמה גבוהה כמו שנדמה לו. לפעמים זה מגיע למצבים שמזכירים משקה מקולקל שנמצא בקנקן מהודר ויוקרתי - ומולו משקה משובח שנמצא בקנקן נירוסטה פשוט. את מה תעדיפו לשתות? נכון שאפשר גם חיצוניות וגם פנימיות, אבל על פי רוב, התעסקות מופרזת בחיצוניות גורעת מהפנימיות, שנזנחת לטובת עוד קפוצ'ון או עוד נעליים מגניבות-אבל-לא-נוחות-בכלל.

ג'ינסים, אגב, הם סרט אחר. נערים לפעמים תוהים, בצדק, מה הבעיה איתם. "זה מראה רחובי", אומרים להם בחלק ממוסדות החינוך, אבל זו לא תשובה שמניחה את דעתם. אז האמת היא שגם לי אין הסבר מבריק למה אני סולד מג'ינסים. רק אספר איך נטשתי אותם בעצמי.

ובכן, מגיל הנעורים הלכתי עם ג'ינסים, ממש כברירת מחדל. לא היו יותר מדי אופציות אחרות בתרבות החילונית. אבל כשחזרתי בתשובה והכנסתי את בני הבכור איתמר לתלמוד תורה חרדי, משהו בי לא נתן לי להוציא שוב את הג'ינסים מהארון. הם נראו לי פתאום לא מכובדים, לא ראויים, משהו מהעולם הישן והעיוור שהשארתי מאחורי. ככה הם שכבו בארון במשך כמה שנים, בסוג של סימן שאלה, עד שבאחד הניקיונות לפסח הבנתי - אל הג'ינס כבר לא אחזור. משם הדרך לפח האשפה היתה קצרה. והאמת? אין לי סיבות מפולפלות נגד הג'ינס. לא אתחיל לספר שמדובר בכלל במכנס עמיד שהומצא עבור פועלים כדי שלא יקרע מהר מדי. לא אדבר על "רחובי", כי עבור חלק מהאנשים אין שום רע ברחוב. פשוט בעיני, היום בגיל 42, ג'ינס שייך למשפחה הלא ראויה של עגיל באוזן, תספורת מארינס (שאצלנו בבית זוכה לכינוי "תספורת חמור"), חולצות גזורות עם תמונה ועוד כל מני דברים ששייכים לדור אחר, לעולם אחר, לתרבות אחרת, לתובנות אחרות. פשוט לא שייך. אני כבר לא שם.

ואם נחזור למותגים ולחיצוניות - אז למה אנשים בכל זאת נמשכים אליהם? התשובה פשוטה - אנחנו חיים בעולם השקר. דמיינו אדם שגר בחורבה, בבית ישן ומט לנפול, אבל משקיע באופן מוגזם בחיצוניות הבית, בגדר, בתאורת חוץ יוקרתית, בשביל הכניסה המפואר. אבל כשנכנסים - מגלים בית מוזנח ועלוב. לכן צריכים לזכור: מה שחשוב הוא מה שיש בפנים, בלב, בפנימיות. ואם יש מישהו שחבל לו לוותר על מיתוג - שימתג קודם את הנשמה שלו. מיתוג פנימי זה הרבה יותר מגניב.