אם לא הנכדים – אין לנו חיים

אנחנו סבא וסבתא שאוהבים מאוד את נכדינו. בעצם, אין לנו בחיינו שום דבר חוץ מהנכדים שהגיעו מהבן היחיד שלנו.

אנחנו אנשים מבוגרים יחסית, שכבר בפנסיה. יש לנו חמישה נכדים מקסימים, ואנחנו מקדישים את כל החיים שלנו לנכדים האלו.

אבל ככל שאנו אוהבים את הנכדים, כך הוריהם, הבן והכלה, לא מעוניינים כל כך בעזרתנו.

אנחנו לא מבינים למה הם לא נעזרים בנו.

אמרנו להם שאנחנו פנויים תמיד, והם מביאים בייבי סיטר כשהם הולכים.

הם נוסעים לערוך את כל הקניות, אף על פי שאנחנו מסכימים לעשות אותן.

הם לוקחים ומחזירים את הנכדים לגן, על אף שבבתים אחרים, שפנויים פחות מאתנו, סבא וסבתא לוקחים.

יוצא שהם משאירים לנו רק לבוא לבקר מדי פעם, וגם זה לא נעים לנו, כי הם לא מוכנים שבאותו זמן נעזור להם בכלום.

אנחנו מרגישים מיותרים. מה אפשר לעשות?

* * *

אינני יכולה לדעת מדוע הורי הנכדים, ילדיכם, לא מוכנים לשתף אתכם בעבודות.

אני יכולה רק לנחש.

אולי זה נובע מתוך כך שהם שומרים עליכם ולא רוצים שתתאמצו, אולי זה נובע מכך שכאשר אתם עוזרים, אתם גם אוהבים להחליט ולומר מה לעשות, והם פחות אוהבים שמכתיבים להם.

אולי זה נובע מכך שהם רוצים להרגיש גדולים ולא נתמכים, ואולי הם באמת לא יודעים להעריך עזרה.

הדבר הבסיסי בין בני משפחה הוא התקשורת. כדאי שתבינו מהם מהי הסיבה, וכך תדעו גם איך לגשר.

אבל מה שאני כן יכולה לענות ולומר לכם: יתכן שאתם, מתוך טוב ליבכם, מתוך אהבתכם ומתוקף כך שאתם הורים לבן יחיד, מוצאים שבלי המשפחה אין לכם חיים.

כלומר, אתם נשענים במלוא עוזכם על נכדיכם ובנכם, ואומרים: "אם לא תתנו לנו דריסת רגל בביתכם – למה לנו חיים?".

זה כבד על הילדים, וייתכן שבגלל זה הם מתרחקים, אבל זה כבד לא פחות עליכם.

אתם מצפים מאחרים שיתנו לכם, שיבקשו מכם, שייעזרו בשירותיכם. ותמיד, כשאנו מצפים מאחרים, אנחנו מתאכזבים, כי אחרים זה לא אנחנו, ואין לנו שליטה בהם.

עצתי לכם: מצאו לעצמכם תחומי עניין נוספים.

רק כשתמצאו את עצמכם מתעסקים בעוד דברים, בנושאים נוספים, תוכלו גם ליהנות מהנכדים.

כך, בתלות כזו בהם, אתם לא נוחים להם, והם, שאולי מרגישים את הכובד, גם לא מעוניינים בכם.

חפשו לעבוד במשהו שמתאים לכם, להתנדב במקומות שיכולים להחיות את נפשותיכם, וכך תרגישו פתאום שאתם יכולים להיות מועילים ותועלתיים גם כשאתם לא מקבלים את הנתח שחפצתם בו בגידול הילדים.