היצר הרע של אברהם אבינו: איך מוחים את הדמעות ופונים לבריות?

גבר אחד התקשר למשטרה והתלונן שהוא שומע קול של חפירות.

"ממתי אתה שומע?", שאלה הפקידה.

השיב הגבר: "מאז שהתחתנתי"...

כבר מאז שנולדנו כולנו שומעים קול של חפירות. היצר הרע יושב לנו בסלון של הלב וחופר... תחטא בזה, תתפתה להוא, וחופר וחופר וחופר...

"האח", נאנח פעם מישהו באוזני, "הלוואי והיה לי היצר הרע של אברהם אבינו. תראה באיזה ניסיונות הוא עמד, בטוח שהיה לו יצר הרע לייט".

צחקתי. איך לא?

אברהם אבינו טבע את המושג "הגיעו מים עד נפש" במאבקו ביצרו הרע (תנחומא, פר' וירא סי' כב), והמתוק ההוא משתוקק לזכות ביצר "לייט" כזה...

כותב רבי יצחק הוטנר זצ"ל (פחד יצחק): "רעה חולה היא אצלנו, שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם; מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם, בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם".

אין ספק כי עלינו להביט אל אבותינו כעל מלאכים (שבת קיב ע"ב), אולם חלילה לנו לטעות ולחשוב שבנקל כבשו הם את יצרם הסורר.

לא ולא! במסירות נפש ממש נאבקו הם מטווח אפס עם הצר הצורר שבקרבם עד שהכניעוהו ובחרו בטוב. טעות נוראה היא לחשוב, שעמידה בניסיונות הייתה בִילְד-אִין אצל אברהם אבינו, ולאחר מכן אצל בנו ונכדו אחריו.

גם לאברהם אבינו היו לפחות חמישים אחוזים של פיתוי להיכשל בניסיונותיו ולהצטדק באמתלא כזאת או אחרת, אלא שאחר מלחמה ביצרו בחר הוא לבסוף להתגבר, לעמוד בניסיון ולקיים את רצון ה'.

ואם כזה היה אברהם, הרי שעלינו - ובידנו - ללמוד מדרכיו, להשכיל כיצד נכניע את יצרנו הרע המקשקש בקרבנו וחופר מיום היוולדנו.

* * *

בפרשתנו מכתיר אברהם אבינו בהצלחה את מסע ניסיונותיו ומניף בגבורה עילאית את הדגל בפסגת הר האלוקים, למרגלות יצרו המובס. 

איך הוא עשה את זה?

ובכן, אין ספק שיראת השמים הצרופה שהייתה בו, היא שעמדה לו לעמוד בניסיונותיו. אולם אם אך זה נשקו, לא נוכל ללמוד מדרכיו לעמידה בניסיונותינו, שכן יראת שמים כשלו רחוקה מהשגתנו אלפי שנות אור.

לאברהם היה טכסיס מלחמה, ואותו נלמד כעת.

* * *

הגאון הגדול רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל מפורסם היה ברגישותו לכבוד אשתו, עד שהפליא להתבטא על קברה הטרי: "אינני צריך לבקש את סליחתך, מאחר שמעולם לא פגעתי בך!"...

אך לא רק לאשתו גברה רגישותו, אלא לכל אדם.

בשעותיה האחרונות של אשתו ע"ה, נקרא הרב אל בית החולים, להיפרד ממנה.

הרב הגיע לבית החולים, והנה קידם את פניו אברך הגר בשכונתו ובישר נרגשות: "כבוד הרב, מגיע לי מזל-טוב! נולדה לי בת!".

הרב חייך מלוא פה והשיב: "מזל-טוב, מזל-טוב".

"מה שלום היולדת?", התעניין הרב, כאילו אשתו לא גוססת כעת כמה קומות מעל.

"ברוך השם", השיב האברך, "היא נחה כעת".

"ומי יבשל לך בינתיים?", הוסיף הרב לשאול.

האברך משך בכתפיו. מי יבשל לו?!

"אני אדאג לך לאוכל!", הודיע הרב.

האברך נבוך, אולם הרב לא הסתפק בזה.

"לאן תשוב היולדת אחר שחרורה?", הוסיף הרב להתעניין.

"הביתה", השיב האברך, והוסיף בבדיחותא: "אל הבלגן...".

אך הרב נענע בראשו לשלילה. "היולדת צריכה לנוח אחר הלידה!", אמר. "אני אדאג לה לכמה ימי התאוששות בבית החלמה".

האברך לא ידע את נפשו מרוב מבוכה והודיה, הרב לחץ את ידו ונפרד ממנו לשלום.

פרידת הרב מהרבנית הייתה קשה, וכעבור שעה קלה עלתה נשמתה בסערה השמימה.

מאוחר יותר עבר כרוז ומירר את לבות התושבים בבשורה הנוראה. גם האברך, אבי הבת, שמע את הכרוז ונחרד. היתכן?!

באחד מימי השבעה בא מיודענו האברך לנחם את הרב, ולאחר מכן שאל: "כאשר פגשתי את הרב בבית החולים, האם הרב ידע שהרבנית גוססת באותה שעה?".

להפתעתו, הרב השיב בחיוב. 

האברך פרץ בבכי.

"אוי לי שעכבתי את הרב", התייפח האברך, "גזלתי לרב מזמן הפרידה... בגללי יתכן שהרב היה מחמיץ את ההזדמנות להיפרד מהרבנית אם היא הייתה נפטרת בינתיים... אבוי לי...".

ניחמו הרב ואמר: "הרגע, בני, נהגת כהוגן. הן נולדה לך בת בשעה טובה, ומה הייתה אשם בצערי על גסיסת אשתי?"...

* * *

בפרשתנו מלווה אברהם אבינו את אשתו - אם אומתנו - למנוחת עולמים.

נקל לתאר את ההלם שאחז בכל מי ששמע את הכרוז המודיע על פטירת שרה.

ודאי לא נותרה עין יבשה במסע הלווייתה. העיניים דמעו, הלבבות רטטו, ורק אדם אחד כבש את רגשותיו הסוערים עד שנכנס לביתו, שם פרק את צערו לבדו בין ארבע הקירות. 

היה זה אברהםאבינו, בעלה של המנוחה.

מדוע הוא לא בכה יחד עם כולם?

הסכיתו לדבריו המאלפים של הרש"ר הירש זצ"ל  (בראשית כ"ג, ב'): "אברהם התבודד והסתגר בתוך ביתו לספוד לשרה ולבכתה. אין הוא מציג את צערו לראווה ... (כי) יודעים אנחנו מה הייתה שרה לאברהם, מה רב ועמוק הצער במותה, (ולמרות זאת) הוא יספוד ויבכה - אך ישא את צערו בלבו, בביתו".

מבהיל. איזה מחשבות ליוו את אברהם בשעת אבלו על אשתו - שלא יוסיף חלילה את צערו לצער המתאבלים על אשתו...

אולם גם בכיו בין כתלי ביתו לא נמשך זמן רב.

מספרת התורה: "וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ".

מנין קם אברהם?

מסביר רבי ירוחם הלוי זצ"ל (דעת תורה, כאן): "אברהם קם ומחה את דמעותיו - הרי הוא צריך לדבר עם בני אדם! ומצד כבוד הבריות מחה את דמעותיו, רחץ את פניו וצערו בקרבו טמן ... כי אין כבודם (של בני חת) שידבר ודמעותיו על פניו, אלא שלט ומשל על עצמו ורגשותיו, דיבר איתם ופניו מסבירות. זהו כבוד הבריות!".

* * *

אפשר לומר, שקמע ההצלחה של אברהם אבינו לקיים את רצון ה' בכל ניסיון היה - לא הדקדוק בבין אדם למקום, אלא דווקא הדקדוק שלו בבין אדם לחברו.  

שכן אמרו חז"ל (תנחומא - פר' שמות סי' ה), שהכופר בטובתו של חברו - יכפור בטובתו של מקום! ומכלל לאו נשמע הן: שהמדקדק בכבודו של חברו - ידקדק היטב גם בכבודו של מקום!

כזה היה אברהם. וכאלה נשאף אנו להיות.