הרב ראובן אלבז: בכל גיל, ניסיונות היצר חזקים ומתחדשים

"וַיּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָהּ" (כ"ג, א')

ידועים דברי רש"י הקדוש, המפרש על פי המדרש: "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים - לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו: בת מאה כבת עשרים לחטא, מה בת עשרים לא חטאה, שהרי אינה בת עונשין, אף בת מאה בלא חטא. ובת עשרים כבת שבע ליופי".

ובהמשך הפסוק: "שני חיי שרה - כולן שווין לטובה".

האדמו"ר מסדיגורה ביאר את דברי רש"י באופן נפלא: בכל תקופה בחיי האדם ישנם מעלות וחסרונות הייחודיים לתקופת חיים זו: בשנות צעירותו של האדם - כוחו במותניו ויכול לקיים את המצוות בזריזות ובמרץ, כדברי רבותינו במסכת אבות (ד', ב'): "והוי רץ למצווה קלה כבחמורה".

לעומת זאת, אצל אדם צעיר ישנה רתיחת הדמים; כוח התאווה שלו חזק ועוצמתי, וקשה לו מאוד להתגבר על היצר המושכו לדבר עבירה. וכיון שכך, עיקר עבודתו בתקופת חיים זו היא לסור מרע. עליו לרכז את כוחותיו במאמץ להתרחק מן הרע ולברוח מן הקנאה, התאווה והכבוד, ומחמדת הממון, שמוציאים את האדם מן העולם (אבות ד', כ"א).

לעת זקנותו של אדם שוקטת רתיחת הדמים, וכוח התאווה נחלש ומתמעט, אולם היצר הרע - מלך זקן וכסיל הוא (קהלת ד', י"ג), ואינו יוצא לפנסיה בשום גיל... פיתויי היצר, שכה קרצו לאדם בעבר, כבר איבדו מכוח משיכתם, אך כעת משתמש היצר בשיטות אחרות, ומעמיד אותו בניסיונות חדשים: "אתה עייף וזקן", הוא אומר לו עם שחר, "וכבר אין לך הכוחות הדרושים על מנת לצאת לבית הכנסת בכל יום. בוודאי פטור אתה מתפילה במניין..." רוצה הוא לשקוע בסוגיה, והיצר מצטרף אליו לחברותא ולוחש לו: "בגילך, עליך לחפש עניינים קלים יותר לעסוק בהם...".

כך נפתחת לה מערכה חדשה במלחמת היצר של האדם, וכעת עיקר עבודתו היא "עשה טוב" – לא לחפש פטורים והקלות אלא להשתדל ולהתאמץ לעשות ככל שביכולתו.

ולסיכום: אדם צעיר – אינו מתעצל לקיים את המצוות, אך קשה לו להתגבר על כוח הרע. והזקן לעומתו, אינו ממהר לדבר עבירה, אך גם את המצוות כבר אינו מקיים במלוא כוחותיו.

אך אצל שרה אמנו החלוקה הזאת לא היתה קיימת. כל שנותיה היו שוות לטובה.

גם כשהזקינה והיתה בת מאה - הייתה כבת עשרים לעניין עשה טוב, וקיימה את המצוות בזריזות ובכוח. וגם כשהייתה צעירה, מנעה עצמה מן העבירה כאישה מבוגרת שכוח התאווה נחלש אצלה.

"בת עשרים כבת שבע ליופי" – ילדה קטנה עדיין אינה עסוקה ביופי, ואינה מתמודדת עם הניסיונות הכרוכים בו. שרה אמנו, גם בשנים שבהן חל עיקר כוחו של היצר – היתה כילדה קטנה, שניסיונות אלה כלל אינם שייכים אצלה.

עוד ינובון בשיבה

אצל גדולי ישראל זכינו לראות מושגים של "בת מאה כבת עשרים"; גם כשזכו והגיעו לגיל גבורות, הוסיפו לשבת על התורה ועל העבודה ללא הפסק, לא פטרו עצמם משום סעיף בשולחן ערוך, ולא הקלו בשום מנהג או הנהגה טובה.

מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל מסר שיעורים עד ימיו האחרונים – ובמלא הרעננות והעוצמה! וגם בגיל מופלג לא היה נשען על כיסא. מרן הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל מסר את שיעוריו היומיים תמידים כסדרם אף כשהגיע לגיל מאה, ובגיל זה אף היה מקפיד לעמוד לאורך כל תפילת החזרה!

ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, ומשמים העניקו להם את הכוחות והיכולת ללמוד גם בשנותיהם האחרונות בשקידה ובהתמדה של נערים צעירים, בבחינת "תתחדש כנשר נעוריכי" (תהלים ק"ג, ה').

שווים בעיניה לטובה

מלבד ההסבר הפשוט ב"שוין לטובה", שבכל שנותיה היתה שרה עושה אך טוב, ניתן למצוא בדברי רש"י רמז לנקודה נוספת, וכך אמר הצדיק רבי זושא מאניפולי זיע"א: חייה של שרה אמנו לא היו קלים. בתחילה יצאה עם אברהם לגלות, אחר כך פגע בהם הרעב ובהמשך נפלה בשבי פעמיים – פעם אצל פרעה מלך מצרים ופעם אצל אבימלך מלך גרר. עד גיל תשעים לא זכתה לילדים, ואז נתנה את הגר שפחתה לאברהם. הגר מצפה לילד – "ותרא כי הרתה ותקל גבירתה בעיניה". היא היתה מצערת את שרה ואינה שומרת על כבודה, והיה זה צער כפול ומכופל, משום ששרה ודאי השקיעה כוחות רבים בהדרכתה של הגר לסגנון החיים הראוי לאהלו של אברהם אבינו, והנה היא נוהגת כמצרית חסרת איפוק... בהמשך נולד ישמעאל ואחריו יצחק, ואז טורדת אותה שאלת חינוכו של בנה יחידה.

וכל אותן שנים, על כל מאורעותיהן – כולן שווין לטובה! בכל זמן ובכל מצב היתה שרה אמנו מאמינה ובוטחת כי גם זו לטובה, וכי הקב"ה מנהל את העולם, וכל הניסיונות שאנו עוברים כאן אינם אלא כדי לבחון את אמונתנו ולחזקה.

היו אלו מאה עשרים ושבע שנים ארוכות ומלאות וחדורות אמונה: אין דבר שאינו מידו של הבורא, וכל אשר מידו של הבורא – לטובה הוא.

רמז לדברים הביא רבי מאיר מפרימישלאן זיע"א מתיבת "ויהיו" שנקראת ישר והפוך, ללמד שסוף ימיה של שרה כתחילתם, וכולם שווים לטובה.

(מתוך משכני אחריך בראשית ח"א).