"הבנתי שאי אפשר לרקוד על כל החתונות, ועליי לוותר"; ראיון אישי עם יעל קבסה

"היום, במבט לאחור, אני יכולה לומר שהיו זמנים במהלך הקריירה שהרגשתי שאני לא מספיק טובה", אומרת יעל קבסה, 41, נשואה ואם לשבעה ילדים המתגוררת בבני דקלים, מוזיקאית יוצרת. "היה חשוב לי להיות גם אמא במשרה מלאה – ובפרט ליהונתן שלנו שהוא ילד מיוחד, גם אישה שומרת מצוות וגם להביא ביצועים מדהימים על הבמה. השקעתי זמן רב באימוני הנגינה, אבל אחרי זמן מסוים הרגשתי שזה פשוט לא אפשרי מבחינתי, לפחות לא בתקופה ההיא. זה היה גילוי לא פשוט, אבל היה בו גם משהו משחרר. הבנתי שאי אפשר לרקוד על כל החתונות ושאני בוחרת להשקיע בדברים כל כך חשובים. לאחר שההבנה הזו קנתה מקום בליבי, גיליתי שגם עם דברים פשוטים אפשר להשפיע. לא חייבים ליצור רק דברים מתוחכמים ומשוכללים. בזכות התובנה הזו נפתחו לי אפיקים חדשים".

לנגן מבפנים

"נולדתי וגדלתי בשעלבים", אומרת קבסה שבימים אלה מופיעה ברחבי הארץ עם חומריה המקוריים וגרסאות כיסוי אהובות במופע שלעתים מארח יוצרות נוספות. "מגיל צעיר למדתי מוזיקה, חליל ואחר כך פסנתר. אם הייתי לומדת יפה המורה הייתה נותנת לי מדי פעם להאזין לתקליטים, בעיקר של מוזיקה קלאסית. עד היום אני זוכרת את זה כחוויה מאוד חזקה.

"אחר כך למדתי יותר ברצינות פסנתר קלאסי, וכשהייתי בכיתה ח' התחלתי ללמוד גיטרה. הרב יאיר כלב בדיוק חזר אז בתשובה ולימד מוזיקה, אז זכיתי ללמוד אצלו. הוא הגיע מעולמות הבלוז, וזה נתן לי רקע ראשוני בעולם המוזיקה הקלה – דברים כמו הרמוניות, אלתורים וכו'. בכיתה ט' עברתי לאולפנת בהר"ן בגדרה, שם הייתי תלמידה מרדנית וסוררת. לא רציתי ללמוד, ובעיקר חיפשתי הרפתקאות. אני חושבת שיש לי תעודת בגרות, אבל מעולם לא ראיתי אותה. לא התחשק לי ללמוד באף אחת מהמגמות שהציעו לנו באולפנה, אז פניתי למשרד החינוך וביקשתי לעשות מגמת מוזיקה באופן עצמאי. היו מבחנים עיוניים ומעשיים, ותודה לאל עברתי אותם בהצלחה".

(צילום: שירן כהן)

באיזה שלב חשבת לקחת את העניין צעד אחד קדימה ולהתחיל להופיע?

"זה קרה סביב כיתה י'. היו לי חברות שניגנו אז על קלרינט, אורגן וחצוצרה, והחלטנו להקים להקה. הייתה חסרה מתופפת, אז התנדבתי לתפקיד. מצאנו מורה לתופים, והתחלתי ללמוד אצלו. הוא שמע אותנו באחת החזרות הראשונות שלנו בתור להקה, אמר שזה נשמע גרוע למדי, והציע שילמד אותנו איך לעבוד נכון בהרכב ולהבין מה התפקיד של כל כלי בלהקה. בתקופה הזו הייתי מבריזה הרבה מהלימודים, ונוסעת לראות להקות חתונה כדי ללמוד איך עובדים בהרכבים מוזיקליים. אלו היו הקונצרטים שלי בתקופה הזו. התחלנו להופיע עם הלהקה באולפנה שלנו ואחר כך באולפנות נוספות, בעיקר במסיבות ובהרקדות. אני לא יכולה להגיד שבאמת ניגנתי בשנים ההן, יותר דפקתי על התופים. מאוד נהניתי מהעוצמה והאנרגיות של הכלי הזה, והוא היה עבורי ערוץ ביטוי משמעותי בשנים הסוערות של הנעורים. היום אני במקום אחר עם המוזיקה והנגינה. עם השנים למדתי לנגן ממקום פנימי יותר ולא רק לבעוט.

"אחרי שנותיי באולפנה עשיתי שירות לאומי בדימונה, ושם אימצה אותי משפחת תורג'מן, ההורים של רוחמה בן יוסף ועקיבא, תושבי המקום. אחרי השירות חיפשתי את עצמי, בעיקר בתחום המוזיקלי. בתקופה ההיא כמעט לא היו מתופפות דתיות, ולא הייתה לי סביבה מוזיקלית להתפתח בה. איכשהו שמעתי על מורה חרדית אמריקאית לתופים, אז הלכתי אליה. כמה חודשים לאחר מכן פגשתי את אודהליה ברלין, והקמנו יחד הרכב של נשים יוצרות שנקרא 'תפילת הדרך'. הוא היה ממש סנונית ראשונה בתחום. לא היו דברים כאלה בתקופה ההיא, לפני עשרים שנה. מילאנו אולמות - 'הצוללת', 'בית אביחי', 'ז'ראר בכר' ועוד. ביצענו חומרים מקוריים וגם קאברים. תוך כדי העיסוק במוזיקה עשיתי תואר בתקשורת חזותית. יש לי נטייה לתחומי האומנות החזותית, ומכיוון שלא מצאתי מסגרת להתמקצע בה במוזיקה  - בחרתי לפתח את התחום הזה. הרבה שנים עסקתי בצילום אירועים, ולא ידעתי שבזכות אחד האירועים הללו אכיר את מי שלימים יהיה בעלי".

חזרנו עם 'חיים'

אחרי מספר שנים של בדידות ופגישות שידוכים מתסכלות, יעל התחתנה בגיל 25. "היום זה נשמע צעיר יחסית במגזר שלנו, אבל בזמנו עבור הבחורות שהיו סביבי זה היה גיל מאוחר להתחתן בו. אל אחת החתונות שצילמתי הגיע ארוס של חברתי, שחשב להכיר ביני ובין יוסי, ואכן הכרנו ונישאנו לאחר חודשים ספורים. היום יוסי הוא ד"ר לפיזיקה באוניברסיטה העברית, חוקר חורים שחורים ומפתח מערכות לזיהוי חומרי נפץ כחלק משיתוף פעולה עם משרד הביטחון האמריקאי.

"כשהתחתנו, אני המשכתי לצלם אירועים והוא למד באוניברסיטה. אחרי החתונה גרנו בפקיעין, כפר דרוזי בצפון. בתקופה ההיא גרו שם שתי משפחות יהודיות, והגענו כדי להיות חלק מהגרעין היהודי המתחדש במקום. לאחר תקופה עברנו לירושלים, וכמה שבועות לאחר מכן נולד יהונתן בלידה קשה, שבמהלכה הוא נפגע. הייתה לו מצוקה נשימתית ולא זיהו אותה בזמן. ברגע שהוא נולד הצוות ממש נחרד, וטסו איתו לטיפול נמרץ. אחרי תקופה ממושכת השתחררנו כדי להתחיל בחיינו החדשים.

(צילום: שלומי יוסף)

"בשנים ההן גרנו בירושלים, יוסי למד, ואני עסקתי בצילום אירועים ובנגינה בלהקה. יהונתן מאוד סבל בשנה ההיא. הוא לא הצליח לינוק, והיה בוכה המון. אז עוד לא הבנתי את המצב, לא ידעתי כמה זה יהיה קשה. היינו זוג צעיר בלי ניסיון בטיפול בילדים. אחרי שנה מורכבת ותובענית עברנו להתגורר בנוף איילון. למרות שהבטחתי לעצמי שלא אעשה זאת, שלא אחזור לגור בישוב דתי - זה בדיוק מה שקרה. הייתי הרבה שנים 'הבת של הרב' בישוב שבו גרתי, והרגשתי שזה חנוק מדי בשבילי. בנוף איילון גרנו במשך 14 שנים, ולפני מספר חודשים עברנו לבית קבע בישוב בני דקלים".

למרות ההבטחה, איך היה לחזור לגור בישוב דתי וכה מוכר?

"בסופו של דבר הסתבר שזו הייתה החלטה מאוד נכונה. הקהילה ביישוב מאוד תמכה בנו. בנוף איילון היה מערך שלם של מתנדבים שעזר לנו. החברים והשכנים עזרו לנו בכל דבר אפשרי. השיקום של יהונתן לא מפסיק אף פעם, והם לגמרי חלק ממנו. אני חייבת להם תודה ענקית. בזמנו לא הבנו את חומרת הפגיעה, ורק עם הזמן הבנו עוד ועוד.

"אצל יהונתן רוב הדברים לקחו זמן רב מהרגיל. כשהגיע לגיל חודש - עשינו לו ברית ופדיון באותו יום. בברית הענקנו לו את השם 'מעיין חיים'. כמה חודשים לאחר מכן נסענו לקבל ברכה מהרב מרדכי אליהו, הוא עשה 'מי שברך', שאל מה שם התינוק ואמרו לו: 'מעיין חיים בן יעל'. הרב שמע את השם, ואמר: 'חיים בן יעל'. הרבנית תיקנה אותו, אמרה לו שאמרו 'מעיין חיים', והוא אמר שלא צריך 'מעיין', עדיף רק 'חיים'. וככה הוא החזיר אותנו הביתה עם 'חיים'. יום למחרת ביקשנו לשאול את הרב האם אפשר לקרוא לו 'יהונתן חיים', והרב ענה שזה שם טוב מאוד, אז הוספנו לו את השם.

"שלוש השנים הראשונות עם יהונתן היו קשות מאוד, וגם אחרי שהוא התייצב – הטיפול בו דורש הרבה מאוד. הוא סיעודי במאה אחוז, מוזן עם צינור לקיבה, סובל מהתקפי אפילפסיה, וכבר הספיק לעבור שבעה ניתוחים בימי חייו. היום יהונתן לומד בבית הספר 'עלה נגב', וחוזר כל יום הביתה. מעבר הדירה היה מאוד דרמטי עבורנו. האנשים בקהילת נוף איילון מלאים אהבה ואכפתיות. התרומה שלהם הייתה ועודנה ענקית. אין לנו איך להחזיר להם. יהונתן בן 15 כיום, וכשאני הולכת איתו לרופאים הם אומרים שהוא נראה טוב, שניכר שמאוד דואגים לו. זה בהחלט גם בזכות הקהילה הנפלאה שזכינו לגור בה".

כיצד הצלחת לשלב בין הטיפול ביהונתן לקריירה המוזיקלית שכה רצית לטפח?

"זה אכן לא היה פשוט, וזה עדיין לא פשוט. העניין הזה לוקח לי יותר זמן מאשר למוזיקאי שלא מחויב לבית וילדים. ובכל זאת, בשלב מסוים החלטתי להתמקצע, אז נרשמתי ללימודים ב'מזמור'. תוך כדי הלימודים הקמתי את 'פעימה', שהוא פרויקט אומנותי ששילב בין עולם התוכן שבאתי ממנו – שירי קודש ופיוטים, לבין הכלים שקיבלתי שם ליצירה משובחת ונגינה בסגנון מוזיקת עולם.

יעל קבסה עם בנה יהונתן (צילום: עמנואל מימון)

"'פעימה' הוקמה לפני כשבע שנים, ובמקביל אליה בתקופה האחרונה התחלתי להופיע עם חומרים מקוריים שלי. נאור כרמי ואני מפיקים את השירים יחד. אני יוצרת את השירים, אבל גם מעורבת בהפקתם ועיבודם. היה סבב הופעות מוצלח מאוד ברוך ה', ובקרוב יהיה סבב הופעות חורף. באחת ההופעות זכיתי לארח את אתי אנקרי, וזה היה מרגש מאוד עבורי להופיע לצידה ואיתה. כשאני מופיעה אני יושבת על התופים ושרה, וזה מביא משהו אחר ומרענן לבמה. הטקסטים שאני כותבת נוגעת במגוון תחומים – מעגל החיים הנשי, אתגרי החיים, שיחות עם אלוקים, הילדים וביניהם יהונתן והמרחבים שאני נפגשת איתם בזכותו, דמויות כמו מרים הנביאה ושרה אימנו, נושא הרווקות המאוחרת, נוער בסיכון, שבת ועוד. אני מופיעה רק בפני נשים מכיוון שזוהי ההלכה, אך זו בחירה שבהחלט מציבה אתגרים. למרות המורכבות שיש בעניין אני שלמה בבחירה הזו ושמחה בה, ומאמינה שהיא דרך אמיתית ומדויקת שמאפשרת לי ליצור ולהופיע ממקום נקי ומכוון יותר".