אמא אמרה לי: "אני מוכנה שתעשי הכל בחיים - חוץ מלחזור בתשובה"

הדסה עובד הגיעה ממשפחה חמה ותומכת, אך כשהיא חזרה בתשובה, אמה, אשת שמאל ואמנית פמיניסטית, חשה המומה, ולא הבינה מהיכן זה הגיע.

כבת לזוג אמנים המוכרים בחוגי האמנות בישראל – יועד לה מסלול מקצועי ואישי די ברור: חיים חילוניים בורגניים מהצד השמאלי של המפה, אבל לקדוש ברוך הוא ולהדסה היו תכנית אחרות. כיום היא מנהיגה קהילה של בעלות תשובה, ומלווה את הנשים במסע חייהן גם באופן אישי.

"גדלתי ברעננה בבית חילוני מאוד, למרות שאמא שלי באה מבית מסורתי", היא מפרטת, "סבתי הגיעה ממשפחה חסידית, ועלתה לארץ לפני השואה. אביה, סבא רבא שלי, היה רב גדול שהנהיג קהילה, פעל למען זכויות יהודים, חילונים ודתיים, ונהרג על קידוש ה' בשואה.

"למרות שמשפחת אימה של הדסה הייתה משפחה חמה וטובה, האם עזבה את הדת. "ככה גדלנו: סבא וסבתא מסורתיים, אבל ההורים לא. מקום האמנות היה מרכזי בחיי המשפחה שלנו, אז באופן טבעי המשכתי את הדרך, ונרשמתי ללימודים באקדמיה לאמנות בבצלאל. גרתי בשכונת נחלאות. היו לי המון חברות, אהבתי את האווירה ואת הקסם המיוחד של עיר הקודש, הרגשתי שזה הבית של הנשמה שלי".

מפגש התעוררות שממנו 15 אנשים חזרו בתשובה

היה לך קשר עם ה' כילדה וכנערה?

"לא. אפילו לא ידעתי שהוא קיים בשבילי. למעשה, לא הרגשתי שחסר משהו. באתי ממשפחה שהעניקה לי הרבה יחס, והאמנות העסיקה אותי. לכאורה, לא היה חסר לי כלום".

מסתבר שמשהו היה חסר, כי הדסה התחילה להתעניין ברוחניות. היא נפגשה עם רוחניות בסגנון הניו אייג', מה שמכונה, 'רוחניקיות', ואל הבית שבו היא גרה בירושלים הגיעו כל מיני מאסטרים של רייקי ומדיטציות. "דווקא כשגיליתי את הרוחניות מהסוג הזה, הרגשתי ריקנות. נסעתי לסיני, ושם חוויתי חוויה רוחנית שבזכותה הרגשתי את ה', והבנתי שאפשר לפנות אליו".

הדסה חזרה לארץ המומה, ופנתה לחברתה מבצלאל. היא אמרה בהתרגשות שהיא יודעת שיש אלוקים, ושכל מה שהיא עושה עכשיו זה חטא. חברתה החילונית השיבה לה, שכדאי לה לחזור בתשובה, כי יש להן חברה משותפת שחזרה בתשובה, והיא מאושרת. "מה? נראה לך? מה פתאום?!" השיבה הדסה, ובזה נגמר הדיון.

במסע הפתלתל של הדסה בחיפוש אחר התשובה לרוחניות האמיתית, היא הכירה חבורת אנשים בסיני, ופגשה שם את הצד הלא טוב של ה'רוחניות'. "ראיתי שם שהגאווה חגגה. כל אחד היה בבועה שלו", אבל זה לא שינה להדסה, אדרבא. "בסיני מישהי שאלה אותי מי אני. הצגתי את עצמי, ואמרתי ששמי הוא הדסה, ואני חוזרת בתשובה. שם החלטתי לחזור בתשובה כי הרוחניות המלאכותית הזו לא התאימה לי".

במפגש חברתי בים המלח חוותה הדסה חוויה חזקה כחלק מקבוצה. היו שם השגחות פרטיות גדולות, ו-15 איש מחברי הקבוצה חזרו בתשובה, דבר די נדיר. "בנוסף, הכרתי שם חברה חדשה, מילת שמה, והיא בעלת תשובה. היא מסרה לי את הטלפון שלה, ומרוב שהייתי כל כך רחוקה, צלצלתי אליה בשבת. הטלפון שלה היה, כמובן, מנותק, אבל המשכתי להתקשר כל השבת, ולא קלטתי שהיא דתייה, ושאני מחייגת בשבת. מסתבר שחייגתי מספר לא נכון, והבנתי את זה רק במוצ"ש".

מילת, החברה החדשה של הדסה, שמחה מאוד על יצירת הקשר, והזמינה אותה לביתה. "הייתי מוקסמת, ומאז נפגשנו בשבתות: היינו לומדות, אומרות את כל ספר התהילים, והולכות לבית הכנסת. החוויה הייתה מדהימה. דרך שיחות רבות, בירורים והתבודדויות התקרבתי לה' יותר ויותר, אבל עדיין לא הייתה לי מחויבות מלאה לחיי תורה ומצוות".

באחד הימים מילת, חברתה, באה לישון אצלה, וחלמה עליה חלום שהשאיר עליה רושם רב: צדיק במערה אמר לה שהדסה צריכה להחליט, אמר ולא פירש, אחרת, הקשר ביניהן לא יוכל להמשיך להתקיים. הדסה הבינה את פשר החלום: היא צריכה להחליט האם לחזור בתשובה. למחרת היא התהלכה חיוורת במסדרונות בצלאל, והרגישה שהיא חייבת לקנות סידור ואת אחד מספרי המוסר החשובים ביהדות - "אורחות צדיקים". "רציתי להוכיח שאני מתקדמת. כך, אני, סטודנטית מבצלאל הולכת לשכונת גאולה, מעוז החרדיות הירושלמית, ומשוטטת בחיפושים אחר חנות הספרים הראשונה שאראה. לא מצאתי שום חנות, והתביישתי לשאול. התייאשתי, ואמרתי לה' שאם לא אמצא חנות, אחזור הביתה, ובזה זה ייגמר. פתאום ראיתי מולי חנות ספרים! התקדמתי ברעדה לכיוונה, קניתי את הספרים, והבנתי שאני הולכת על זה. מאז הגישושים הראשונים ועד להחלטה הסופית עברה שנה תמימה. בישרתי לרבנית שלי, הרבנית יעל פז, ע"ה, ברוב כבוד והדר שזהו, אני חוזרת בתשובה שלמה! היא הביטה בי וענתה: 'את חושבת שזה כזה פשוט? יש עוד דרך ארוכה"'.

התעלמות מופגנת של המרצים

הדסה חיכתה לסיום הלימודים בבצלאל כדי להתחיל לימודים במדרשה בצפת. את צילומי הנשים שלה בתערוכות בבצלאל היא גנזה מטעמי צניעות, ונשארה רק עם תמונות של שמיים ומים. יומה האחרון בלימודים היה יום של ביזיונות גדולים. "המרצים שם היו אנטי-דת. הם עשו לי פרצופים, והתעלמו ממני בצורה מבזה, אבל אני הייתי עם ה'. יצאתי החוצה, ואמרתי לו: 'ריבונו של עולם, כל הביזיון שאני עוברת עכשיו, זה בשבילך'. הבאתי לה' רשימה מפורטת של החתן הרצוי, וביקשתי ממנו שיזכה אותי להקים בית כשר".

למחרת הדסה כבר הייתה במדרשה בצפת. היא סיימה ספר תהלים בכל יום, ונחשבה לאחת התלמידות החרוצות, ואז קרה דבר מעניין. "בתקופת השידוכים הלא מוצלחים שלי, חברתי לחדר הכירה בחור בשידוך שהציעה לה הרבנית שלי. הקשבתי לדיווחים שלה על הפגישה: תלמיד חכם בעל מידות טובות, אבל היא לא מעוניינת בו. הם השתדכו, אבל היא החליטה לבטל הכל, למרות שנקבע תאריך לחתונה. היא קיוותה שהיא לא פוגעת בו. תוך כדי השיחה התקשרה אליי הרבנית שלי, ואמרה שהיא חייבת לדבר איתי. היה ברור לי שהיא הולכת להכיר לי את השידוך של שותפתי לחדר. אותה חברה שאמורה הייתה להתחתן איתו, רצתה גם כן להכיר לי אותו. לבסוף, התחתנו באותו תאריך שנקבע לחתונתם. וכך, השידוך הלא מוצלח של החברה הפך להיות בעלי היקר".

לימים, אחרי שהדסה כבר התחתנה עם בעלה, הוא שאל אותה אם היא הייתה בחנות ספרים כלשהי בשכונת גאולה כרווקה. בדיעבד, הוא הבין שפגש אותה שם. "הוא אמר שנראיתי מבוהלת, והוא רצה להציע לי סידור פשוט יותר לנשים, אבל מרוב הבהלה שלי הוא לא פנה אליי".

בעלה של הדסה, חיפאי במקור, חזר בתשובה לאחר הצבא, וחיפש עבודה בהייטק. "כשקיבלו את קורות החיים שלו, זימנו אותו לראיונות, אבל אחרי שראו את הכיפה, הוא לא התקבל, ועבר לירושלים". כך יד ההשגחה הובילה את בני הזוג עובד להכיר ולהינשא.

איך ההורים שלך הגיבו לתהליך התשובה?

"אמא שלי היא אשת שמאל ואמנית פמיניסטית שרחוקה מההוויה הדתית, עד כדי כך ששבוע לפני שחזרתי רשמית בתשובה, היא אמרה: 'אני מוכנה שתעשי הכל בחיים - חוץ מלחזור בתשובה'. היא הייתה המומה, והתקשתה לקבל את הבשורה. אביה פעל לקירוב הלבבות בין בני המשפחה. לאחר שנכדיה נולדו, נמסה אמא של הדסה. "אמא שלי כיום גאה בי, והנכדים ממלאים את חייה", מספרת הדסה בהתרגשות.  

כאשת רב, הדסה לימדה במדרשה. היא שימשה כמדריכת כלות, ביתם היה פתוח לקירוב, והיא העבירה סדנאות לרווקות לקידום נושא הזוגיות. "היה חשוב לי להעצים את הנשים, לתת להן הרגשה טובה, ולחבר אותן למקום פנימי ומאוזן בנפשן".

"רצתי מהר בתשובה, ואז עצרתי את הפעילות הציבורית שלי"

בינתיים נולדו הילדים, ואיתם נולד המאמץ הכרוך בגידולם. בעלה של הדסה, הרב מאיר עובד, שהה מחוץ לבית רוב היום כשלמד תורה ועבד לפרנסתו, ושב הביתה מאוחר. "הייתה לי מסירות לתורה, וגם היה חשוב לי שהוא יעבוד. גידלתי את הילדים לבד, וקיבלתי ממנו תמיכה רגשית - אם הייתי צריכה אותו, הוא מיד הגיע. הכל היה בסדר, עד שהתחיל עניין עם אחד הילדים שלא מצא את עצמו במסגרת, והתחילו סימנים שעזרו לי להבין שאני רצה מהר עם התשובה שלי, וכל תנופת הריצה הזו נכנסת בתוך קיר. בהרבה בתים יש חשיבה על החזרה בתשובה, אבל אין חשיבה על ההמשך – מה קורה עם הילדים ועם מוסדות חינוך מתאימים? רציתי לעצור את הרכבת, ולהתבונן אל תוך חיי. כך עצרתי את כל הפעילות שלי". לבד במערכה, התכנסה הדסה פנימה, והתחילה לעשות עבודה עם הילדים: סבלנות, הכלה, הבנת המצב, ומציאת מסגרות חינוכיות מתאימות.

ניסיונה של הדסה הביא אותה להבנה כי בחייהם של בעלי תשובה קיימים שני שלבים: השלב הראשון קורה כאשר הילדים קטנים - אז יש התחזקות בתורה, ברוחניות ובבניית הבית. השלב השני מתחיל כשהילדים מגיעים לגילאי 12-13. הם גדלים, מתחילים לשאול שאלות, לא תמיד התשובות מספקות אותם, בייחוד מול שפע הפיתויים וההנאות של העולם הזה. נוצרים קונפליקטים שעלולים להוביל לפריקת עול מבלי להבין את ההשלכות לעומק של המעשים האלו. "בשלב הראשון עושים הכל כדי ש'לי זה לא יקרה'. מה לא יקרה? שהילד ירד מהדרך. הפחד הכי גדול של חוזרים בתשובה הוא שהילדים יעזבו את הדת", מסבירה הדסה.

הדסה השתתפה בסמינר מנהיגות לבעלות תשובה, בחסות ארגון "נטיעות" של הרב ניצני. הרעיון של הארגון היה קיום קהילה עצמאית של בעלי תשובה שימשיכו לעסוק במקצועות המקוריים שלהם, ושיבנו מסגרת קהילתית המחוברת ותורמת ליישוב שבו הם גרים . בסוף הסמינר כל מנהיגה יוצאת עם פרויקט לחיים, והדסה התעוררה לחיים. היא הבינה שמה שהיא עוברת, לבד בתוך הבית שלה, לא קורה רק לה. היא לקחה יוזמה - להביא לנשים בארץ את מה שהיא למדה בסמינר.

צילום: יחיאל גורפיין

לא להיות לבד

לאחר הסמינר שאפה הדסה ליזום שיח נשי על האתגרים של בעלות התשובה. "נשים אלופות ברוחניות. הן יראות שמיים, לומדות תורה ועוד, אבל לא תמיד יש שיח פתוח על האתגרים ועל המפגש עם המציאות. בעלי תשובה נדרשים לקבל החלטות יצירתיות עם חשיבה מחוץ לקופסה", היא מסבירה, וגם מדגימה: "מה עושה בעלת תשובה שגרה בשכנות לגיסיה החילוניים, שקונים בשבת ארטיקים, ומחלקים לכל הילדים? האם עליה לאסור על ילדיה לגעת בארטיקים לעיני כולם, ולהסתכן בכך שהילדים עלולים, חלילה, לשנוא את שמירת המצוות, ושבני משפחת בעלה ייעלבו, או שהיא צריכה לעגל פינות, ולאפשר לילדים לטעום מארטיקים שנרכשו בשבת?

"אני יכולה להבין את האישה, לחבק אותה, לנרמל לה את המצב ולהיות לצידה". מבהירה הדסה. "זו דוגמה טובה לסוגיות שאיתן מתמודדות בעלות תשובה. כל אחת הייתה בטוחה שהיא מתמודדת עם דברים כאלו לבד. פתאום כשנפתח השיח, הנשים הבינו שזה חלק מהחיים".

הדסה מדברת בהתלהבות רבה, ומורגש שהשליחות חשובה לה. היא גם יזמה כנס נשים גדול שבו התקיימו מעגלי שיח על מתבגרים, פרנסה, מיצוי אישי, רוחניות ועוד. "ראיתי שלכל הנשים בעלות התשובה מכל הסוגים יש אותם אתגרים: נוער נושר, פרנסה, ענייני זוגיות, אי מיצוי עצמי. היה נורא לחוות את זה, ונדלקה לי נורה אדומה. אלו נשים מדהימות שמסרו את נפשן וחזרו בתשובה – אחרי 20 שנה שהן תישברנה? לא רציתי את זה". ניכר בקולה שזה מעסיק אותה עד היום.

"המשכתי עם מפגשי נשים שכוללים בילוי מהנה, אוכל טוב והיכרות עם חברות. החיבור היה חזק, מחיה נפשות ממש. נשים הרגישו לא לבד, כי לבעלי תשובה לפעמים אין את המעטפת של המשפחה המורחבת באופן מלא".

מה עושים כשילד לא מסתדר בישיבה? מה קורה במעבר מתלמוד תורה לישיבה? מבית יעקב לסמינר? מה עושים כשיש פערים רוחניים והשקפתיים בין בני הזוג? במעברים האלה יכול להתחיל המשבר. שם הדסה נמצאת עבור הנשים -  במשבר, והיא עוזרת להן להתחבר ולהאמין בעצמן.

"הסיוע שלי הוא להבין שזה מהלך. לא להיכנס להאשמה ולכעס עצמי, ללחץ ולחרדות. צריך להבין שיש כאן נשמות – ילדים שהם חלק ממהלך אלוקי. כשילדה מתרופפת בצניעות צריך לחבק אותה. לא להאשים אותה, ולא ליפול להאשמות עצמיות. זה כמו ילד שמצטנן. השתדלת לשמור על בריאות הילד ככל יכולתך. אין כעס. אני עם הילדה. אמא בעלת תשובה לילדה לא דתיה – האם היא תעזוב אותה? לא".

ומה החזון שלך לעתיד?

"נשים הן חכמות, והן מבינות דבר. החזון שלי הוא שמה שהן מביאות לקהילה – יפרוץ החוצה. זה המקום הנקי הזה שבו אישה יכולה להיות מי שהיא, ומאמינים ביראת השמיים שלה. אני רוצה שהתמיכה שקיבלו הנשים במפגשים שלנו תגיע לכל בית של בעלת תשובה".

ואיזה מסר יש לך לנשים?

"לא להיות לבד. כל מה שהאחת עוברת – זה חלק ממהלך גדול, זה לא רק היא עם עצמה. בעלות תשובה צריכות אחת את השנייה. זר לא יבין את זה. אי אפשר לבד".