מה הקשר בין ליאור שי ז"ל לבין החזון אי"ש?

איך מתחילים לכתוב טור על דבר שכבר עשרה חודשים אני יודעת שמתקרב, אבל מפחדת פחד מוות מהרגע שהוא יגיע? בסיפור? במשל? באמת לאמיתה הכואבת, השורפת? זו שאין בה הגיון, ועדיין ה' החליט שנתמודד איתה, למרות כל התפילות? מכיוון שזה כואב ברמה שמשתיקה מילים, אתחיל באמת. ביום רביעי שעבר ליאור צפריר בן אלישבע, בעלה של אחת מחברותי היקרות, הפך לליאור צפריר בן בן־ציון אליהו הכהן ז"ל. תנצב"ה.

אולי אתם תוהים מה שונה בו שראוי להקדיש לו טור. הרי הוא לא אדם מפורסם, לא צדיק ידוע. הסיבה היא כי אני מרגישה שאתם כן מכירים אותו. כתבתי עליו ועל ליאת אשתו כל כך הרבה פעמים, לעיתים גם בעילום שמם. לקוראים המתמידים - ליאור הוא מי שהכניס ספר תורה לעילוי נשמת הוריו הי"ד, שנרצחו לפני 47 שנים בפיגוע במטוס TWA בהיותו בן שלוש בלבד. הוא זה שהבן שלו שאל למה לא יכולים להיות להם חברים נורמליים, כי ליאור הוא הפרזנטור ל"לא נורמליים".

רבי נחמן יורד מהסוואנה

ליאור הוא מהמיוחדים ביותר, האחד במינו שה' רקח. נסיבות החיים הפכו אותו לכזה. כשהתייתם עבר לגור עם דודתו. בגיל 18, אחרי שהמשפחה המורחבת ניסתה לתת לו ולאחיו חיים יציבים בצל הטרגדיה, הוא התגייס ליחידת דובדבן. כמה שנים טובות אחר כך, כשהשתחרר מהצבא, התברר שהוא הלום קרב לא מטופל. ניסיון לטפל בטראומה הנוספת הוביל את ליאור לריפוי על ידי תיפוף, שם הוא מצא את השם יתברך. מאותו יום ראה את העולם באספקלריה מאירה, הקדיש את חייו לרבי נחמן, למשפחתו המתרחבת תמידית ולהתנדבות לכל דבר שרק אפשר לדמיין. ילדים אוטיסטים, נוער נושר, מחלקות אונקולוגיות, חיילים וקשישים. אם אי פעם ראיתם ברחבי הארץ סוואנת נ נח צבעונית שממנה ירד רבי נחמן בכבודו ובעצמו, עטוף בחיוך, תופים וילדים קדושים עם פאות בלונדיניות - זה האיש. אי אפשר להחמיץ.

כמו בכל מהלך חייו, גם השנה האחרונה הייתה מלאת ניסים ומעשיות חסידיות מעל הטבע. בחנוכה האחרון, ביום הולדתו ה־50, ליאור חטף פרכוס דמוי שבץ רק כדי להתבשר, שלוש שעות אחר כך, ששני גידולים התיישבו לו בראש. בתוך שבוע וחצי הוא אושפז בדרך לניתוח ראש שבו הוסר רק גידול אחד. את הגידול השני אי אפשר להוציא, ויוצאים למלחמה על החיים. הכול תוך כדי חיוך תמידי של ליאור, עם הודיה רציפה נטולת טרוניות למי שהחליט להושיב את הגידול בראשו. רוצים סיפור חסידי עד הסוף? באותו שבוע, כשליאור בטיפול נמרץ, גילינו שליאת בהיריון עם ילדה מספר עשר. לילדה קראו דבורה מרגלית, על שם אמה של ליאת שנפטרה שנתיים לפני כן, בדיוק מאותו סוג של סרטן. אם שאר העולם שאל בחוסר טקט מה שייך היריון עכשיו, הנס גרם לחיוך של ליאור להימרח ממש עד האוזניים. מניין ילדים זו אחלה נקמה ברוצחי הוריו. כל החברים, השכנים והמכרים, אלו שליאור נתן להם פיסה מלבו ב־50 השנים האחרונות, התגייסו לתמוך. מתורנויות בבית החולים ועד להסעת הילדים למוסדות.

הבשורות הקשות לא הפסיקו לזרום. בשמחת תורה, דקות אחרי שעלה לברכת כהנים, הגיע פרכוס שהפיל את ליאור לתרדמת. הרופאים אבחנו שזה עניין של שעות וקראו לכולנו לבוא להיפרד. כולם באו, שרו לו, רקדו, תקעו בשופרות ואמרו אלפי פרקי תהילים באמונה שלמה שאין ייאוש בעולם כלל. בבוקר ליאור התעורר. חלש אבל מדבר, מנשק, מחבק את הילדים. כששרו לו "ניצחתי ואנצח...", הוא הצטרף ושר "אני איש פלא ונשמתי פלא גדול". ידענו שזה הסוף, שזו רק המתקה, נס זמני, מתנה מהשם שאומרת למאות אנשים שהלב שלהם שבור מתפילות – אל תתייאשו. אל תרפו. יש ניסים בעולם. לרגע אל תפסיקו להאמין.

שירים, שופרות ולבבות קרועים

שלושה שבועות אחרי שהרופאים ספדו לו, אחרי שישב, אכל, התפלל, צחק ושב לתרדמת, ליאור נפטר ביארצייט של החזון אי"ש זצ"ל. על פניו, מה הם קשורים? הכי הפכים שיש בעבודת השם, לא? עד שידידיה מאיר שלח לנו את מה שכתב החזון אי"ש, למעשה על ליאור: "כאשר זכה שֵׂכֶל האדם לראות אמיתת מציאותו יתברך, מיד נכנס בו שמחת גיל אין קץ, ונשמתו נעימה עליו, והדמיון משלים עם השֵֹכל לחזות בנועם ה' וכל תענוגי בשרים חמקו עברו, ונפשו העדינה מתעטפת בקדושה וכאילו פירשה מגוף העכור ומשוטטת בשמי שמיים. ובהעלות האדם בערכי קודש אלו, נגלה לפניו עולם חדש, כי אפשר לאדם בעולם הזה להיות כמלאך לרגעים וליהנות מזיו הקודש, וכל תענוגי עולם הזה כאפס נגד עונג של דביקות האדם ליוצרו יתברך". זה ליאור. אין הספד מדויק מזה.

הלוויה של ליאור הייתה נדירה כמו חייו. כמו שליאור ביקש, ליוו אותו בשופרות ובשירים, כאילו מעולם לא עזב את הציון של רבי נחמן. כמו שהרבנית ימימה מזרחי אמרה: "אם אברהם אבינו ספד לשרה ומתוך הצער שר לה אשת חיל, גם בלוויה של ליאור, שכל חייו שיר, צריך לשיר". וזה מה שעשו. בדבקות. לראות מאות אנשים קרועי לב, כי הלב שלהם היה פתוח אל ליאור כמו שהלב שלו היה פתוח ואוהב לכל אחד מהם, היה רגע מפעים. מכל הספד לקחתי נגיעה, משהו שמתאים לאמץ בחיים שלנו ולהפוך את העולם למעט טוב יותר בדרך הכי לא שגרתית שיש.

1."מעולם לא היה טוב כל כך. היום זה היום המאושר בחיי". זו הייתה המנטרה התמידית של ליאור. בלי קמצוץ קטן של סרקזם. גם ביום שהוא עשה קידוש לדבורה מרגלית רגע אחרי שעבר פרכוס קשה. הוא לא חיכה לעתיד לבוא ובירך על הרעה כשם שבירך על הטובה. תמיד בהודיה. אפס טרוניות לה' על המציאות שנכפתה עליו. אני מודה שלפעמים זה עצבן את כולנו, את אלו שחולים בקטנות אמונה וברצון שמסובב הסיבות יסובב את העולם לפי רצוננו.

2. ליאור הוא דוגמת מופת של גשטלט, שאומר שאנחנו שווים יותר מסך החלקים שלנו. או במקרה הזה, אנחנו שווים יותר מסך הפגיעות והטראומות שלנו. אם אדם קם על הרגליים אחרי שהוריו נרצחו, אחרי שנשא על כתפיו הלם קרב ודבק בשמחה, גם אנחנו יכולים. יש בנו את הכוח העצום להיות שלמים מעל השריטות, החבלות, המכות והכאפות הצורבות של החיים. יש בנו. בכולנו.

3. ניצן שמחה, הבן השני של ליאור, ספד: "יש אנשים שיש להם אבא 80 שנה. אבל איזה אבא הוא היה? לא כזה. אני זכיתי לאבא רק מעט שנים. אבל איזה אבא הוא היה? וואו. תמיד איתנו, שומע, מלמד, מחבק, תומך. מאה אחוז שלנו. יום הולדת? פסטיבל. ניתוח בראש? פסטיבל. הידרדרות במצב? פסטיבל. לוויה? וואו, איזה פסטיבל". יש אנשים שמקדישים את עצמם לתורה, אחרים מקדישים עצמם להתנדבות. יש כאלו שמקדישים את חייהם לעבודה. ליאור הצליח להקדיש את עצמו לכל אחד מאלו בלי להחמיץ דקה מלהיות האבא שהוא לא זכה שיהיה לו.

4."אני איש פלא ונשמתי פלא גדול, חידוש כמוני לא היה מעולם". כשכולם שרו את זה בלוויה הסתכלתי סביב. לרגע, ליאור שהאמין באמונה שלמה שהוא פלא חלחל לתוך כולנו וגרם לנו להאמין בעצמנו. זו הפעם הראשונה שנפל לי האסימון. גם אני פלא. גם חידוש כמוני לא היה. זו לא גאווה. כי באותה נשימה ליאור האמין שכל אחד מישראל גם הוא חידוש שלא היה מעולם. לכן התייחס בכבוד ובענווה לכל אדם. העזוב, השיכור, הפגוע, השפל או הצדיק. אותו דבר. כפלא.

5. אל תאמינו למציאות. המתרחש תחת הטבע - שקרן, מראה פיסת תמונה. תאמינו בה', ביכולת שלו להפוך הכול לטובה. תאמינו בניסים, לא פחות, כי הם יגיעו. רק תעזו לבקש אותם. כשמאמינים, הניסים באים אליך. ככה אוספים הביתה הומלס, מקלחים אותו ומוציאים מהביטוח כסף לשיקומו. ככה נפגשים עם אדם פלוני שפשוט נכנס ומתיישב בחדר של ליאור במחלקה, פלוני שמתגלה כראש כולל מקובלים בירושלים.

6. לא כל אחד יכול להיות ליאור שי. לא כל אחד יכול ללדת עשרה ילדים. לא כל אחד יכול להעתיק את המשפחה לחצי שנה להודו ולפתוח בית יהודי שאוסף לתוכו מאות אנשים כל שבוע. לא כל אחד יכול להעתיק את עצמו לעוטף עזה כדי לגדל את הילדים קרוב לטבע עם מיקס של חסידות וציונות. לא כל אחד יכול לקום בארבע בבוקר ולנסוע לפתח תקווה כדי לעזור לילד אוטיסט לעלות לתורה בנץ. לא כל אחד הוא ליאור שי. אבל כל אחד מאיתנו יכול להעיר את הליאור שי שבתוכו, להפיץ שמחה וחסדים ולהפוך את העולם לבריא יותר, טוב יותר, שמח יותר.

חסידי ברסלב מאמינים שאם חלילה צריך, רבי נחמן יגיע לכבודם לגיהינום וישלוף אותם עם הפאות. במהלך חייו ליאור שלף הרבה חבר'ה מהגיהינום ולהם לא היו פאות. עדיין.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".